אם מחפשים אותי, אני עובד מהבית
22-03-2020
עבודה מהבית.
נושא פופולארי בימים אלו.
אבל בואו נשים את הקורונה בצד ונתייחס לנושא הזה שמעסיק הרבה ארגונים בימים כתיקונם.
אתם כבר יודעים שאני אוהב לבחון סוגיות ארגוניות דרך הפריזמה של מערכות היחסים בארגון.
ראשית, האפשרות של עובדים לעבוד מחוץ לטווח הראיה של המנהל, יש בה כדי להעיד על אמון בעובדים ובמחויבות שלהם לארגון.
בנוסף, עבודה מהבית מספרת משהו על האומץ של הארגון לשרטט מחדש את הגבולות בינו ובין העובדים שלו מבלי לחשוש מאיבוד שליטה וממילא על היכולת של הארגון לבחון גבולות ולערער על פרדיגמות ישנות. אם נבדוק ארגונים שבאופן עקרוני מתנגדים לעבודה מהבית נגלה שהם נוטים לניהול יותר הדוק ובאופן יחסי מאפשרים פחות דרגות חופש לעובדים. אלו ארגונים שחוששים שרמה גבוהה מדי של חופש לעובדים עלולה להוביל למצב של חוסר שליטה של ההנהלה.
אבל... יש גם צד שני למטבע...
סיפור:
ב 2008 עבדתי בפוליקום. באחד מימי הקיץ התקיים יום כיף לעובדים ובני משפחותיהם.
כשנכנסנו למתחם שאלה אותנו הדיילת "משפחת פוליקום?"
התגובה הראשונה שלי היתה רצון לחזור הביתה. המבטים של הילדים שלי הבהירו לי שזה לא יקרה וכך נאלצתי לכבוש את רגשותיי ולזרום. אף שהשימוש במשפחה כאנלוגיה ליחסים בין העובדים והארגון מקובל בלא מעט מקומות, אותי הוא תמיד הרגיז.
תראו, כשמדובר על ערבות הדדית וחיבור בין אנשים שחולקים שעות עבודה רבות במשך הרבה מאוד שנים זה סביר ואפילו מתבקש.
העניין הוא שלפעמים מדובר בניסיון לטשטש את הגבולות (שגם ככה לא תמיד ברורים) בין המשפחה והעבודה. ובמובן הזה האפשרות לעבודה מהבית עשויה להיות נדבך נוסף בטישטוש הגבולות הזה שבין העובד והארגון.
כמו שאמרנו, זו לא שאלה של כן לאפשר עבודה מהבית או לא לאפשר, זו כמו תמיד שאלה של מערכת יחסים.
