לקבלת המנהל, הארגון יעבור לדום
12-04-2020
שמעתם את מנכ"ל משרד הבריאות מספר על שיתוף הפעולה המצויין עם סיירת מטכ"ל?
הזוי, לא?
נשמע קצת פחות הזוי אחרי שרואים שחטיבת הקומנדו מנהלת את בני ברק ואחרי הדיווחים על בחורינו המצויינים במוסד שהשיגו לעם ישראל מטושים מעבר לקווי האויב.
מדינת ישראל הכריזה מלחמה על וירוס הקורונה.
כן, לפחות בארץ, המטאפורה המארגנת ששולטת בשיח לתיאור ההתמודדות עם מגיפת הקורונה היא מלחמה.
וזה לא במקרה.
מטאפורות עוזרות לנו לארגן את המציאות, מכניסות אותנו לסט כללים מוכר. וכשמדובר במלחמה זה עוזר לגייס את האזרחים לתת כתף ("להיכנס מתחת לאלונקה") ומסייע לשלטונות לקבל החלטות שבימים אחרים היו נתפסות כקיצוניות.
אבל בואו נעזוב לרגע את הקורונה.
הרי מלחמה היא לא פעם מטאפורה מקובלת בסיטואציות ארגוניות.
אני זוכר שיחה עם מנהל בתקופה של גל עזיבה גדול בארגון שלו. הוא נהג להשתמש במושגים מהעולם הצבאי כדי לתאר את המצב בארגון שלו: "אנחנו בקרב בלימה", " אנחנו עוברים להתקפה", "הסורים על הגדרות" ועוד פנינים מהז'אנר.
אני בטוח שאתם מכירים את התופעה.
שתי נקודות בקשר לזה:
1. הבחירה במטאפורה מארגנת היא בדרך כלל לא מקרית. היא מספרת משהו על הדינמיקה בארגון. היא מזמינה דיון וחקירה של הנושא.
בדוגמא שהבאנו על מטאפורה מיליטנטית הייתי שואל מי האויב של הארגון ולמה הארגון בכלל זקוק לאויב? זהו כלי רב ערך בתהליך פיתוח ארגוני שיכול לשפוך אור על מרכיבים משמעותיים וסמויים בארגון.
2. כשארגון מאמץ מטאפורה והיא הופכת לחלק מהשפה הארגונית היא עלולה להיות מנגנון מגביל. שפה ארגונית היא כמו מסננת שרק רעיונות שהיא מסוגלת לבטא יכולים לעבור דרכה. וכך מושגים רבים שלא קיימים בשפה הזו נשארים מחוץ למרחב הרעיונות בארגון.
מה אתם אומרים? איזה חלקים של הארגון לא באים לידי ביטוי כשהוא מאורגן סביב מטאפורה מיליטנטית?
