בשבח העיוורון – העיוורון הארגוני ככלי ניהולי
10-05-2020
חמשת החושים הם הכלים שלנו לדעת את הסביבה.
דרכם אנחנו מסוגלים ללמוד ולהגיב למה שקורה באזור הקרוב אלינו.
אלא שהמציאות מורכבת יותר ממה שהחושים מסוגלים לקלוט ולכן פיתחנו מנגנונים מתוחכמים של תפישה וידיעה שמאפשרים לנו היכרות עם המציאות שמחוץ לטווח החושי.
{
בסוגריים נאמר שיש מי שחושבים שזו תכליתו של המדע – לדעת על הסביבה שלנו יותר ממה שהחושים מאפשרים לנו לדעת.
תאורטיקנים כמו פופר מדברים על זה שהתפתחות הידע המדעי היא למעשה המשך תהליך האבולוציה הביולוגי.
סגור סוגריים.
}
חלק משמעותי מהמבנים והתהליכים הארגוניים נועדו בדיוק למטרה הזו – להבין מה קורה סביבנו.
אם נחזור לחושים שלנו, או ליתר דיוק לחוש הראיה, אחד החששות הגדולים של מנהלים ומקבלי החלטות הוא Blind Spots, אזור שהם לא רואים, משהו שהם מפספסים בארגון שלהם.
אני אוהב את הביטוי עיוורון ארגוני.
ותסכימו איתי שאין הרבה דברים מפחידים ומעוררי חרדה יותר מחווית עיוורון.
יש מנהלים שמתמודדים עם החרדה הזו באמצעות fight – הם מנסים להילחם בעיוורון ולצמצמו על ידי הרחבת טווח הראיה שלהם.
הם מייצרים מנגנונים מורכבים של חילחול וזרימה של מידע.
תחשבו על הזמן והאנרגיה שמושקעים בפגישות סטטוס, במיילים, בשיחות והודעות שכל תכליתן היא יצירת תמונת מצב.
על הררי האקסלים, הנתונים, הגרפים, המדדים והניתוחים שנאגרים כדי לבסס עליהם החלטות מושכלות.
על התפקידים שנוצרו כדי לייצר ולתכלל ולשכלל את כמויות הידע האדירות האלה.
ויש מנהלים שמתמודדים עם חרדת העיוורון באמצעות flight – הימנעות.
אתם יודעים איך נראית המציאות שלהם?
אותו הדבר.
אותם סטטוסים, אותם אקסלים ואותם נתונים – הם פשוט ישתמשו בהם רק כדי להימנע מהחלטות.
אתם מכירים את זה? מנהלים מנוסים מסוגלים להשתמש באותו סט נתונים כדי להצדיק שתצי החלטות סותרות.
אז מה עושים?
אני לא ממליץ להפסיק להשתמש בכל התהליכים והמנגנונים שבניתם כדי לנהל את הארגון שלכם.
אבל אם נראה לכם שהארגון שלכם עסוק באופן מוגזם בניהול היום יום (מניסיוני – עודף ישיבות סטטוס הוא אינדיקטור מצויין לכך), מאוד יכול להיות שחלק מהתהליכים משרתים יותר את החרדה מהעיוורון ופחות את הארגון.
קחו למשל את החודשים האחרונים, מה שעוד יקרא תקופת הקורונה הראשונה, יש בה הרבה מאוד עיוורון – אין לנו מושג מה הולך לקרות. אך מצד שני, יש בה חדשנות ואג'יליות שבעבר יכולנו רק לחלום עליהן.
מה שאני טוען זה שבמסגרת המתאימה, עיוורון ארגוני מאפשר תנועה שהיא תנאי לשינוי והתפתחות הארגון.
דווקא האזור שאנחנו לא רואים, האזור שאנחנו עיוורים אליו, יכול להיות מרחב ללקיחת סיכונים, יצירתיות, יוזמה – ואלה בדיוק החומרים שמהם עשויה הצלחה.
