מה לעשות כשלא יודעים מה לעשות
05-07-2020
בשבוע שעבר השתתפתי בפיסגת חקר מוקיר של פא"י שמטרתה הייתה לחקור את הסוגיה מה עושים כשלא יודעים מה לעשות.
במהלך המפגשים נזכרתי בסיטואציה משפחתית.
אני עם ילדה בת 15 ותינוק בן 3 על פיסגת הר בצפון רומניה בתוך ערפל סמיך, בלי קליטה סלולרית, בלי לדעת את הדרך חזרה לנקודה שממנה יצאנו ובלי לדעת מה קורה עם שאר בני המשפחה.
בשלב מסוים פשוט לא ידעתי מה לעשות ולאן ללכת. ידעתי שהערפל יעלם בקרוב והדבר הנכון הוא לשבת במקום ולחכות שזה יקרה.
ובכל זאת הנטיה שלי הייתה להמשיך להיות בתנועה – לייצר אשליה של שליטה במצב.
התמודדות עם אי ודאות היתה נושא "חם" עוד לפני מגיפת הקורונה (עכשיו הוא הופך להיות כמעט קלישאתי).
אפשר למצוא הרבה חומר על הנושא - בעיקר שיטות וטכניקות (חלקן אפילו די טובות) לקבלת החלטות במצב של אי ודאות.
אני לא הולך להתייחס אליהן.
היום אני רוצה להתמקד בחוויה עצמה של אי ידיעה.
עבור רב בני האדם, אי ודאות מתקשרת לחוסר שליטה ושרירותיות, חוויות שעלולות לעורר אצלנו תחושת בושה, יאוש, פחד כישלון או אכזבה.
זו כנראה הסיבה שהאבולוציה פיתחה מנגנוני הגנה מתוחכמים שחוסכים לנו את החוויה המפוקפקת הזו.
באופן גס אני מחלק את מנגנוני הגנה לשני סוגים:
- הכחשה (אני יודע)
- התמודדות (אני יודע בדיוק מה אני לא יודע)
במסגרת העבודה שלי עם מנהלים יוצא לי לפגוש אותם לעיתים במצבים של חוסר ידיעה, עסוקים בדילמות מורכבות כשאין להם מושג מה לעשות והם מרגישים מוקפים בערפל סמיך עם אפס ראות.
איך הם מתמודדים במצבים כאלה?
בקצה אחד של הסקאלה יש את אלו שמנגנוני ההגנה שלהם עובדים שעות נוספות.
במצבים כאלה המשימה שלי היא ליצור מרחב שבו ירגישו בטוח להסיר הגנות ו... להמתין.
להמתין לרגע שהם יאפשרו לעצמם להיות במקום הזה של חוסר ידיעה.
לפעמים זה קורה ולפעמים... לא...
בקצה השני יש את אלו שחיים באי ודאות כמו דג במים.
ועל הרצף בין הקצוות יש את הרב - אלו שמוכנים לפגוש את חווית האי ודאות אבל לא בנויים להתחייב לקשר עמוק.
הם מבינים שודאות היא אשליה, שהמציאות מורכבת ושהמערכות שהם מנהלים מושפעות מהרבה מאוד גורמים שעל חלקם (או רובם) אין להם כלל השפעה.
ובכל זאת העמדה של אני לא יודע מה לעשות זה לא משהו שמחליק להם בגרון בקלות.
{
בסוגריים נאמר שצריך לזכור שהמנהלים האלה פועלים בתוך מערכת שבעצמה דורשת לדעת ולא תמיד מוכנה לקבל חוסר ודאות.
אתם בטח מכירים את הארגונים האלה שמתכננים את עצמם לדעת.
ארגונים שבהם ההנהלה מצפה לתכניות מפורטות לחודשים קדימה. תכניות, שעד שמסיימים להכין אותן המציאות כבר השתנתה וצריך להתחיל את כל התכנון מחדש.
וחוזר חלילה.
סגור סוגריים.
}
אתם בטח שואלים איך אני מגיב למנהל שאומר לי "אני לא יודע מה לעשות".
האמת שאני לא יודע.
אין לי מרשם בדוק.
לרב אין לי מושג מה הייתי עושה במקומו.
אבל אני יודע שמרגע שהמשפט הזה נזרק לחלל החדר משהו טוב קורה לדיאלוג בינינו.
משהו מצמיח.
ובאופן פלאי, כשאנחנו מדברים על קושי האישי שלו להיות אבוד בערפל, משהו מתבהר גם לגבי הצעדים הבאים שעליו לעשות.
ממש ככה.
העולם סביבנו הופך יותר ויותר מורכב והתנהלות במצבי חוסר ידיעה תהפוך ליכולת קריטית להצלחה של מנהלים מודרניים.
מנהלים שידעו שלפעמים כשלא יודעים מה לעשות, הכי נכון זה פשוט לא לעשות...
