נדרש חוזה חדש
21-09-2020
אחרי שהתברר שכמו בפסח, גם בראש השנה, הציבור באופן כללי נענה להנחיות הסגר והסכים לחגוג במתכונת הכי מצומצמת מאז ימי האנוסים בספרד ופורטוגל, השאלה הבאה חייבת להישאל:
איך יכול להיות שמצד אחד אנחנו מתמסרים להנחיות קיצוניות כמו ויתור על החופש הבסיסי ביותר שלנו
ומצד שני כשהממשלה פותחת את הסגר ואנחנו מתבקשים להקפיד על מספר הנחיות יחסית פשוטות וברורות:
- לעטות מסכות
- לשטוף ידיים
- לשמור על מרחק
זה כבר גדול עלינו ומתחילה חגיגה של הפרות?
{
בסוגריים נאמר לטובת כל אלה שאומרים עכשיו שהממשלה אשמה, ההוראות לא ברורות ומשתנות כל יום, אני אומר שזה אולי נכון אבל האם תפקוד לקוי של המדינה, משחרר את האזרחים מאחריות לגורלם? אתם יודעים מה, עזבו אחריות, מה עם ערבות הדדית?
סגור סוגריים.
}
מכיוון שכמו כל סוגיה בישראל בימים אלה גם השאלה הזו מתגלגלת מאוד מהר לשדה הפוליטי ושם היא מקוטלגת מידית על אחד משני המדפים האפשריים - בעד נתניהו או נגד נתניהו,
ומכיוון שאין לי שום כוונה להיכנס לשדה המוקשים הזה, אני רוצה להתייחס לסוגיית האמון והציות להוראות, כי אני חושב שיש פה מסר ארגוני/ ניהולי משמעותי.
בואו נדבר על הסגר הראשון.
הסגר הראשון שהיה פה בחודשים מרץ אפריל אופיין בהנחיות הדרקוניות שלו וגם במשמעת הציבורית הרחבה.
הציבור התגייס יחסית בקלות ובמהירות.
למה?
כי היתה תחושת חירום.
הרגשנו במלחמה.
ובישראל, למודת המלחמות והמבצעים הצבאיים, בעיתות חרום הציבור מתגייס למשימה ומוכן לשלם מחירים כואבים.
מה שנקרא, שקט, נלחמים.
וכשנלחמים, לא שואלים שאלות ולא מפעילים יותר מדי שיקול דעת – עושים מה שהמפקדים אומרים כדי לנצח במלחמה.
וזה מה שקרה בגל הראשון.
במצבי משבר קל לנו להיכנס למנגון בינארי של שחור ולבן, בלי שיקול דעת בלי גווני אפור, או סגר או שנהיה כמו איטליה.
ואז הסתיים הסגר.
המדינה החלה להיפתח ולהתארגן לחיים בצד הנגיף מתעתע ומבלבל (אנשים יכולים להידבק ולהדביק אחרים מבלי לדעת בכלל).
את הסגר נדרשנו להחליף בהנחיות קלות יחסית
את הציות העיוור להנחיות נדרשנו להחליף באחריות אישית ושיקול דעת.
וזה כבר לא היה כל כך פשוט.
או במילים אחרות – זה לא עבד.
למה?
כי כדי לגייס את האזרחים לאחריות, שיקול דעת וערבות הדדית יש צורך במערכת יחסים שונה בינם לבין המדינה, מערכת יחסים שבה האזרחים חשים שגם להם יש חלק במנהיגות, גם להם יש תפקיד בהובלת המאבק במשבר.
לזה התכוון - בצדק רב – רוני גמזו בתחילת דרכו כפרויקטור כשדיבר על חוזה חדש.
אני מוצא שגם בעולם הארגוני התופעה הזו רווחת.
תחשבו על זה.
הרבה יותר קל לגייס עובדים למאמץ מרוכז לזמן קצר שאחריו הם ישובו לשגרה המוכרת, מאשר לגייס אותם לשינוי אפילו קטן של אותה שגרה.
בסופו של דבר, זו שאלה של אופי המנהיגות.
כדי לייצר אצל העובדים מחוברות גבוהה לארגון, כדי לגייס אותם למטרות שלו, נדרשת מנהיגות שלא חוששת להזמין את העובדים לקחת חלק בהובלה,
מנהיגות שלא חוששת להיות במצב של אי ודאות, שלא חוששת להכניס סימני שאלה לתוך הדיאלוג עם הארגון,
מנהיגות שלא מנסה "להגן" על העובדים בעזרת האשליה שהיא יודעת מה לעשות,
מנהיגות שיודעת שהיא לא יודעת, יש לה את הביטחון להודות בזה ולהזמין את הארגון לקחת חלק בתהליך החיפוש.
אם אתם מרגישים שגם בארגון שלכם קל יותר להתגייס למצבי משבר מאשר לשפר נורמות התנהגותיות בימי שגרה –אולי הגיע הזמן לקיים דיון מעניין על מנהיגות.
