לחבר תוכן ותהליך - על מחוברות בימי קורונה
20-12-2020
נתחיל בזיכרון קצר שמסיבות השמורות עימו, המח שלי החליט לאכסן במקום זמין, כך שהוא צף ועולה לעיתים קרובות.
מדובר על סדנה שארגנתי לכשלושים עובדים ומנהלים בחברה שבה עבדתי באותה תקופה.
אני לא זוכר מה היתה בדיוק הכותרת של הסדנא – אני כן זוכר שזה היה קשור באיזשהו אופן לשיתוף פעולה בין אנשים ממסגרות שונות של הארגון.
ולמה אני מספר את זה?
כי במסגרת ההכנות הרבות שעשינו כהכנה ליום הזה אמר לי אחד המנהלים שהשתתף בתהליך "עזוב, אם אתה רוצה לגבש אותם, תן להם לשחק כדורגל יחד".
אני לא אכחיש שהיה בי חלק שמאוד התחבר לרעיון אבל למרות זאת החלטתי לדחות אותו.
דחיתי את הרעיון כי לדעתי הדרך היחידה לעשות עבודה ארגונית משמעותית היא דרך החיבור של תוכן ותהליך.
כשאני אומר חיבור תוכן ותהליך אני מתכוון לשילוב של לדבר על (תוכן) יחד עם לעשות את (תהליך).
אם הייתי הולך על אופציית הכדורגל הייתי מתמקד בתהליך (גיבוש בין אנשים). אבל ללא קשר לתוכן (=האתגרים המקצועיים בעבודה היומיומית) הגיבוש היה קצר מועד ופחות משמעותי.
באותה מידה יכולתי להתמקד רק בתוכן ולהתעלם מהתהליך – למשל אם הייתי מביא הרצאה שמתייחסת לחשיבות הגיבוש וכו'.
גם זה היה כנראה אפקטיבי במידה מועטה יחסית.
הבחירה שלי היתה לשלב בין השניים: גם התוכן וגם התהליך, גם לדבר על וגם לעשות את.
וכך בילינו יום שלם בסדנא שבה אנשים התגבשו דרך עבודה בהרכבים שונים שעסקו בשאלה שלשמה התכנסנו – איך לשפר את שיתוף הפעולה בין מחלקות שונות בארגון.
כשאנחנו משלבים בין תוכן לתהליך במודע – המסר עובר בצורה יותר אפקטיבית.
זה דבר שצריך להיות ערים אליו כי לפעמים (ולכולנו יש בטח דוגמאות למכביר) התהליך והתוכן מעבירים מסר הפוך.
תחשבו על מנהל שעומד ונואם ארוכות בפני העובדים שלו כל זה שהם צריכים לקחת יותר אחריות.
מה שהוא עושה (משתלט על החדר ולא משאיר מקום לאף אחד אחד) הוא הפוך לגמרי ממה שהוא מדבר עליו.
השבוע נזכרתי בסיפור על הסדנא ההיא ועל ההצעה לתת לאנשים לשחק כדורגל.
ארגונים רבים מחפשים את הדרך לחבר בין העובדים שלהם שעובדים בבית.
הם מנסים למצוא תחליף לפגישות במטבחון, לארוחות הצהריים המשותפות, לעמידה בהמתנה לחדרי הישיבות ובעיקר ליכולת להכניס את הראש לחדר של מישהו ולדבר איתו בלי שקבעת לזה זמן מסודר ביומן.
באין פתרון אחר, רב הארגונים מייצרים מרחבים שבהם נפגשים וירטואלית ללא דיבורים על עבודה. מסגרות שנועדו לתת מקום לחלק הלא פורמלי שבקשרים המקצועיים. לשתות יחד קפה או בירה ולדבר על מה שמדברים בעבודה כשלא עובדים.
עד כמה שאני מתרשם – זה לא עובד.
{
בסוגריים נאמר שאין לי תשובה טובה לשאלה איך גורמים לזה כן לעבוד.
למעשה זו שאלת מיליון הדולר מפני שהיא תקבע בעיני את הכיוון אליו נצעד ביום שאחרי הקורונה.
ללא פתרון שיצליח לחבר בין אנשים – אני מדבר על פתרון שיתפוס ויהיה פשוט, טיבעי ולא מאולץ – ללא פתרון כזה, העבודה מרחוק תתחיל לגבות מארגונים מחיר שהם לא יסכימו לשלם ועם הזמן נחזור לעבוד בעיקר מהמשרד.
כאמור – אין לי תשובה טובה לשאלה איך עושים את זה.
מה שאני כן יכול לומר זה שלא נראה לי שהפתרון טמון בלחקות את המציאות הפיסית בכלים וירטואליים.
לדעתי, אם ננסה "להעתיק" את חיי המשרד הפיסיים ולשחזר אותם בזום – זה לא ידבק.
צריך פתרון אחר לכל סוגיית ה engagement.
אני שומע על כל מיני ניסיונות להרים את הכפפה הזו – מקווה שזה יצליח.
סגור סוגריים.
}
תראו - העובדים שלכם לא באים לעבודה במשרד כל יום כי יש להם שם עם מי לשתות קפה ולקשקש.
הם באים כדי לעבוד ומדי פעם עושים הפסקת קפה עם מי שפשוט נמצא שם לידם
(ואם יש שם כאלו שהפכו לחברים קרובים גם מחוץ למשרד, הם לא צריכים שתעזרו להם להיפגש ולדבר, הם כנראה עושים את זה מצויין בעצמם).
ולכן מה שאני מציע זה לחזור לעיקרון של חיבור בין תוכן ותהליך.
אתם מוטרדים מזה שאנשים מאבדים קשר אחד עם השני?
אז תיזמו מפגשים שבהם תדברו בדיוק על זה.
תייצרו מסגרות שבהן תקיימו דיאלוג אמיץ ופתוח סביב השאלה האם וכיצד ניתן לשמר מחוברות בתנאים של עבודה מרחוק.
אני אומר אמיץ – תזכרו שאתם לא יודעים את התשובה. אתם אפילו לא יודעים אם זה בכלל אפשרי ליצור מחוברות בתנאים כאלה.
וחשוב שתשימו את זה על השולחן מההתחלה.
כי ביננו – אנחנו יודעים על עבודה מהבית בדיוק כמו שבפייזר יודעים על החיסון שלהם – זה עובד בטווח הקצר!
