על החיים ועל המוות - על תודעת המוות בארגונים
10-01-2021
ביולי 2018 הוזמנתי לפגישה במשרדי SpaceIL, שהייתה בשלבי הסיום של פיתוח החללית בראשית.
מנהלי הארגון ביקשו שאסייע להם לשפר כמה תהליכי עבודה.
בכניסה למשרדים לא ניתן היה להתעלם משלט אלקטרוני גדול ובו ספירה לאחור.
השלט ציין כמובן את הספירה לאחור לקראת הנחיתה של החללית על הירח אולם בו זמנית גם הציג את הזמן שנותר עד לסגירת הארגון שיחדל להתקיים באותו הרגע ממש.
במשך תקופה קצרה ליוויתי את SpaceIL ובכל פעם שביקרתי במשרדים לא יכולתי שלא לחשוב על הנוכחות המודעת או הלא מודעת של סופו הקרב של הארגון שבאופן דרמתי מתלכד עם שיאו של הפרויקט - הנחיתה על הירח.
לסופיותו של הארגון הייתה השפעה משמעותית על עבודת הליווי שלי – המטרה שלי לא הייתה לסייע לארגון בשום צורה – אלא לסייע לפרויקט הספציפי שכל הארגון היה מוכוון אליו.
סוגית מותו של הארגון העסיקה עוד לפני המפגש הראשון במשרדי SpaceIL.
באוקטובר 2015 נודע לי שהנהלת החברה שבה עבדתי החליטה לסגור את הפעילות בישראל ולהעביר אותה להודו.
בתהליך שנמשך 8-9 חודשים נדרשנו לסיים מספר פרויקטים, לארוז עשרים שנות פעילות ולשלוח להודו.
אלו היו חודשים מטלטלים ומרתקים הן מבחינה אישית והן מהבחינה הארגונית.
השאלה הנשאלת היא האם לארגונים יש תודעת מוות? האם הם מודעים לסופיותם?
ואם כן, כיצד המודעות הזה באה לידי ביטוי ביום יום הארגוני?
האם הארגון מפתח מנגנוני הגנה להתמודדות עם החרדה הקשורה במודעות של סופיותו? האם ניתן לראות אינדקציות למנגנונים אלו בחיי היום יום הארגוני?
הנושא כמעט לא נחקר ומה שאביא כאן איננו תאוריה אלא אוסף של אבחנות שמבוססות על ניסיוני האישי.
{
בסוגריים נאמר שהתודעה של סכנת המוות של קבוצות מוכרת לנו היטב מהמציאות הישראלית.
יותר משבעים שנה אחרי השואה, היא עדיין מרכיב מרכזי במשוואת הקיום הישראלי.
מלחמת יום הכיפורים הייתה הפעם היחידה שבה החברה הישראלית התקרבה לסיטואציה של חידלון ואנחנו עדיין בפוסט טראומה מאז.
סגור סוגריים.
}
יש מקרים בהם זיכרון מכונן של ארוע דרמתי שכמעט הוביל לסגירת הארגון, מפעיל את הארגון באופן כזה שהוא נמצא במאבק קבוע להימנע בכל מחיר לחזור למצב הזה.
אחת התופעות הבולטות שראיתי בארגונים כאלה היא תגובת fight or flight למשברים.
כשארגון נכנס למצבים שמעוררים את הזיכרון הקולקטיבי של הארוע ההוא, יקרה אחד משני הדברים:
- - מאבק חסר גבולות וחסר פשרות, עד כדי אגרסיביות
- או לחילופין
- - התעלמות מוחלטת מהמציאות, הטמנת הראש בחול עד יעבור זעם.
תופעה נוספת שלהערכתי קשורה לתודעת המוות של הארגון היא המשפחתיות שמושאלת לעיתים קרובות לתיאור היחסים בארגון.
קשרים משפחתיים (בין הורים לילדים ובין אחים) מתקיימים גם מחוץ למסגרות הפורמליות והם אינם ניתנים להתרה או פירוק בשום מצב.
אני רואה בניסיון לשוות לקשר שבין חברי הארגון אופי של הקשר הבסיסי ביותר בחיינו - המשפחה, סוג של התמודדות עם החרדה מהאפשרות שהארגון יתפרק.
כלומר, גם אם יקרה משהו והארגון הפורמלי יתפרק, הקשר המשפחתי ימשיך להתקיים – כי משפחה אי אפשר לפרק.
יש מקרים בהם החשש מסגירת הארגון הוא מוחשי ונוכח באופן קבוע למרות שאין אינדיקציות מובהקות במציאות שמצביעות על סיבות לחרדה או לחשש הזה.
אני נתקל בתופעה הזו לרב בארגונים שהם חלק מארגון גלובלי שהמטה שלו נמצא רחוק.
המרחק ממרכז קבלת ההחלטות שנמצא מעבר לים, היחס הפונקציונלי שהם חשים שהם מקבלים מההנהלות והפערים התרבותיים יוצרים אצלם חוסר ביטחון וחשש מתמיד מקיצוצים או סגירה מוחלטת של הפעילות (כמו שראינו למעלה – לפעמים החשש מוצדק).
מצבים כאלה עשויים להוביל להתנהגות שיש בה הסתרה של הפעילות, התנגדות פאסיבית או אקטיבית להנחיות ההנהלה ולתחרות פנימית לא בריאה.
תופעה מרתקת נוספת היא הסטרטאפ הישראלי שפסגת שאיפותיו היא להיקנות על ידי גוף גדול (מה שנקרא בעיברית – לעשות אקזיט).
אלא שסביר להניח שאחרי האקזיט, הארגון יחדל להיות הסטרטאפ שהוא היה ויתחיל להיות משהו אחר.
למעשה, באקט שמסמל בצורה המובהקת ביותר את ההצלחה טמונים הזרעים שיגרמו למותו של הארגון באופן שבו הוא התקיים עד אותו רגע.
(תסלחו לי אבל האסוציאציה שעולה לי לראש כרגע היא על ההזדווגות של גמלי שלמה שבשיאה הנקבה כורתת את ראשו של הזכר כדי לגרום לו להפרות אותה).
ç אבל זו כבר תופעה רחבה יותר ששווה התייחסות נפרדת.
כמו שאמרתי, הנושא לא נחקר מספיק וראוי שיחקר.
אני חושב שכשאנחנו פועלים עם מנהלים וארגונים על בעיות כרוניות שהארגון חי איתם וסובל מהן זמן רב, יש מקום לשקול לחקור מהו היחס של הארגון אל האפשרות שהוא יחדל להתקיים, מה מעוררת בו עצם המחשבה על סופיותו ומה הוא מוכן לעשות כדי ללא להתמודד איתה.
