לחיות בסרט
07-01-2021
כשאנחנו צופים בסרט טוב, אנחנו חווים לפעמים הזדהות רגשית עם העלילה והגיבורים.
סרט עשוי היטב, יכול להוציא מאיתנו מנעד רחב של תחושות ורגשות שישארו איתנו גם אחרי כתוביות הסיום.
כשחושבים על זה - זה די מדהים, אנחנו הרי יודעים שמדובר בחוויה דימיונית.
הגיבורים על המסך לא באמת קיימים ובכל זאת הם גורמים לנו להגיב בעוצמה.
צפיה בסרט טוב גורמת לנו להתנתק לרגע מקרקע המציאות, היא מאפשרת למציאות לדור בכפיפה אחת עם הפנטזיה והדמיון.
אני מניח שמפה צמח הביטוי חי בסרט, שמתייחס למי שלא מחובר במאה אחוז למציאות הקונקרטית.
הביטוי הזה - חי בסרט, מזכיר לי את הביטוי מרחב הביניים של דונלד וויניקוט.
וויניקוט, תאורתיקן ופסיכואנליטקאי, תבע את המושג הזה בתחילה כדי לתאר את ההתפתחות של המרחב שבין התינוק והאם, אולם בהמשך הוא הפך למונח שמתאר מרחב שבו גם לאדם בוגר מתאפשר לשחק.
היכולת לשחק היא מרכיב מרכזי בחשיבה של וויניקוט.
המשחק הוא היכולת לשאת מצבים של סתירות, של דבר והיפוכו, של פרדוקסים.
המשחק הוא היכולת להשהות את הצורך לענות על השאלה מה נכון ולא נכון, הוא מאפשר מרחב תמרון, חופש, התנסות, דמיון.
המשחק מאפשר יצירתיות.
במרחב הביניים אפשר לשחק. הפנטזיה והקונקרטי משמשים בו בערבוביה.
אפשר לשאול את המושגים מרחב ביניים ומשחק של וויניקוט גם לשדה הארגוני.
מרחב ביניים, הוא מגרש המשחקים של הארגון.
במובן מסוים, נדמה לי שיהיה נכון לומר שיש יחס ישר בין גודלו של מרחב הביניים לבין חוסנו של הארגון.
יש ארגונים שבהם מרחב הביניים מתכווץ לנקודה זעירה שכמעט אינה קיימת. ואז או שהארגון נמצא בקצה הפנטסטי במין אשליה אינפנטילית על זה שהארגון מוצלח, כל יכול ועל זמני או שהארגון תקוע במציאות קונקרטית שבה אין מקום לטיפת דימיון.
רב הארגונים שאני מכיר נוטים להיות בצד השני של הסקאלה. בצד הקונקרטי שנאחז בכח במציאות ולא מאפשר לטיפת דימיון לחדור פנימה. השאיפה לסדר וארגון בכל מחיר עשויים להיות מנגנון הגנה ארגוני שמגן על הארגון מהחרדות השונות שאוחזות בו.
{
בסוגריים נאמר
אחד ההיבטים שמעניינים אותי כשמדובר על מרחב ביניים הוא היכולת לצאת מהתפקיד הקבוע שלנו.
המעבר למרחב שבו חלים כללים אחרים מאפשרת לאנשים להשתחרר מהתפקיד הלא פורמלי שלעיתים קרובות הם "כלואים" בו.
במרחב הביניים הם יכולים לחוות נקודות מבט מפרספקטיבה של תפקיד שונה במערכת ובעקבות זאת להיות מסוגלים לחולל תנועה סביבם.
סגור סוגריים.
}
נשמע לכם מופשט ותאורטי מדי?
צודקים.
זה באמת נשמע ככה.
אני אביא דוגמא שאולי תעזור לתאוריה להחליק בגרון.
את הסיפור המלא אפשר לקרוא כאן.
סיפורנו מתרחש בתקופה בה הייתי מנהל בחברת הייטק.
בעקבות תלונות חוזרות ונשנות של מנהלים בדרגי הביניים על הקשיים התהליכיים בעבודה השוטפת הזמנתי אותם לפורום לא מחייב.
קראנו לפורום – operational effectiveness.
אמרתי להם מראש שאני לא מתכוון לנהל את הפורום - למעשה לא ידעתי בדיוק מה היה התפקיד שלי בו.
גם מטרת הפורום לא הייתה ברורה לגמרי.
הוא לא היה מחייב. כולם היו מוזמנים ואף אחד לא היה חייב לבוא.
עכשיו, שיהיה ברור. זה לא היה מרחב של פרפרים וחדי קרן.
ממש לא.
היו שם קונפליקטים ופיצוצים ולא מעט רגעים קשים,
ובכל זאת, עם הזמן הוא היווה מקור לפתרונות יצירתיים ובעיקר לשינוי של מערכות יחסים בין חלקים שונים בארגון.
אחד מתפקידי המנהל הוא ליצר מגרש משחקים ארגוני.
מרחב של זמן ומקום שבהם מותר לשחק.
מרחב שבו ניתן לאחוז בו זמנית גם בדימיון וגם במציאות - ללא שיפוטיות, ללא ציניות וללא פחד.
