איפה פה המשרד של עמלק?
21-02-2021
השבת קראו בבתי הכנסת את פרשת זכור.
שלושה פסוקים שעיקרם החובה למחות את זכר עמלק.
זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם...
... תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח.
פרשת זכור נקראת בכל שנה סמוך לפורים בגלל רמז במגילה לכך שהמן היה מזרע עמלק.
עמלק (שאין לו אזכור מחוץ לגבולות המקרא) טופח במסורת היהודית כרע האולטימטיבי, האויב הנצחי שיש להילחם בו ולהשמיד אותו.
ואכן לאורך השנים, המסורת היהודית גילגלה את עמלק אל כל צר ואיוב שקם לעם ישראל.
זה מאוד נח שיש אויב קבוע. כזה שתמיד יהיה הרע בהתגלמותו וישאיר לך את תפקיד הטוב.
זו תופעה אנושית די מוכרת. את מה שלא נח לנו לראות בעצמנו אנחנו משליכים על אחרים.
כמה נעים וכמה נח – ככה יוצא שיש רע ויש טוב ואנחנו נהיה תמיד בצד הנכון.
זו לא רק תופעה אנושית, זו גם תופעה ארגונית.
אני נתקל בלא מעט בארגונים שנמצאים בפוזיציה של מאבק תמידי באויב.
זה יכול להיות אויב פנימי בדמות יחידה מסוימת בארגון או אפילו אדם מסוים בארגון וזה יכול להיות אויב חיצוני (למשל מתחרה עיסקי או גוף רגולטורי שמקשה על החיים).
לפעמים מי שמחזיק בתפקיד האויב מקבל קידום להיות השעיר לעזאזל – שק החבטות הארגוני, זה שאשם בכל צרות הארגון.
{
בסוגריים נאמר שהשעיר לעזאזל הוא לא התפקיד היחיד שהארגון או הקבוצה מטילים על חבריהם.
קבוצות מטילות על חבריהן תפקידים לא פורמליים שישרתו את הצורך של הקבוצה להגן על עצמה.
הכי קל לראות את זה דרך הכיתה שלכם בבית הספר.
תחשבו למשל על מלך או מלכת הכיתה – ללא הכיתה שתעניק לאחד מחבריה את המנהיגות, הוא לעולם לא יהיה כזה.
זוכרים את ליצן הכיתה? הילד התוקפן?
הכיתה מוצאת את הילדים המתאימים שיחזיקו את התפקידים האלה עבורה.
סגור סוגריים.
}
ומה, אתם חושבים, קורה כשאותו שעיר לעזאזל כבר לא כשיר לתפקיד?
(אם היה למשל אדם מסוים בארגון שזכה להחזיק בתפקיד ועזב את הארגון או אם מדובר ביחידה ארגונית שהשתנתה באופן משמעותי).
אפשר לומר שכמו הפרייארים, גם שעירים לעזאזל רק מתחלפים.
התפקיד הזה, השעיר לעזאזל, דרוש לארגון כמו אוויר לנשימה, ברגע שאחד יעלם, הארגון יטיל את המשימה על אחר.
זה כמובן לא קורה באופן מדובר או אפילו מודע – הדינמיקה הארגונית בנויה כך שהארגון זקוק למישהו שיהיה אשם בכל הבעיות שלו.
יש משהו ב mind הארגוני שלא מסוגל לשאת כישלון, משהו בדינמיקה שלו הפך את התחושה של כישלון למשהו בלתי נסבל שחייבים להרחיק.
ומכיוון שבמציאות יש גם כשלונות – צריך למצוא מי שיחזיק על עצמו את האחריות לכישלון בשביל כלל הארגון.
אם זה נשמע לכם אינפנטילי, אתם כנראה לא טועים.
יש משהו ילדותי בחוסר ביכולת להכיל מורכבות של טוב ורע, של הצלחה וכישלון.
הארגון (קצת כמו ילד) לא מסוגל לייצר אינטגרציה בין מרכיבים חיוביים ושלילים במציאות שלו.
התפקיד של השעיר לעזאזל הוא לא רק להיות זה שאשם בכל החוליים של הארגון.
הוא משמש גם מקור לפנטזיה לא מציאותית.
הארגון מפנטז שהוא מושלם ורק אותו שעיר לעזאזל פגום – ושאם רק יתקן את אותו חלק פגום, כל בעיותיו תעלמנה והוא יצליח וישגשג.
ולכן, כאמור, אם מסיבה כלשהיא השעיר לעזאזל לא יוכל להחזיק את הפנזיה הזו עבור הארגון, הוא מיד ימצא לו מחליף.
התופעה הזו קיימת ברמה זו או אחרת ברב הארגונים.
בארגונים מסויימים היא מאוד מובהקת עד שקשה להבין איך לא כל מי שנמצא בארגון רואה את זה בעצמו.
(יש לי מחשבה – שעדיין דורשת חקירה יותר עמוקה – ששימוש נרחב במטאפורות צבאיות בשיח הארגוני עשוי להיות אינדיקציה לכך שהארגון "מחפש" להילחם במישהו או משהו).
מתי זה נהיה ממש מעניין?
כשהארגון מזמין אותי לעזור לו כיועץ חיצוני.
כמובן שהארגון יודע מה הבעיה שאני צריך לטפל בה ומכוון אותי ישירות לאותו אדם או קבוצה שמשמשים בתור השעיר לעזאזל הארגוני.
התפקיד שלי הוא לעזור להיפרד מהפנטזיה וללמוד שהמציאות מורכבת יותר ממה שאולי נח לראות.
זה תהליך לא פשוט.
בכנות – הוא לא תמיד מצליח.
אבל איך אני אומר תמיד, אופטימיות היא דרישה בסיסית בעבודה שלי
