הפוך גוטה, הפוך
11-04-2021
אני אוהב את הדימויי של מיץ' קפור:
Getting information of the internet is like taking a drink from a fire hydrant
הניסיון לדלות מידע מהאינטרנט דומה לניסיון לשתות מברז כיבוי (תרגום חופשי שלי).
נחזור לקפור בהמשך.
אבל קודם, משהו על בעיות עור.
יש משפט שממש עשה (ועדיין עושה) לי פריחה כשאני שומע אותו ממנהלים
זה גרסא כזו או אחרת של "עזוב את האנשים שלי, תן להם לעבוד, דבר איתי"
או וריאנט אחר של המשפט שהולך ככה: "אני יודע את הדעה שלהם – אני אייצג אותם בישיבה"
עם השנים שמעתי כל מיני הסברים שעומדים מאחורי העמדה הזו.
אחד הבולטים שבהם הוא שתפקיד המנהל הוא להיות buffer בין הרעש והכאוס שהארגון פועל בו לבין העובדים שצריכים את השקט כדי לעשות את העבודה שלהם.
מנהל טוב שומר על העובדים שלו מכל הבלגן, חוסך להם את הטרפת שיש שם בחוץ.
הוא מתמודד איתה בעצמו ומשתדל לייצר לעובדים שלו תנאים אופטימליים לעבוד
יש אלוורה למישהו בקהל? רק לכתוב את זה ואני מתחיל להתגרד.
מאחורי תפיסת המנהל כ buffer יש לעיתים כוונות טובות אבל נראה לי שהיא יוצרת נזק שלא תמיד קל להעריך בטווח המיידי.
{
בסוגריים נאמר שהנטיה לאתרג את העובדים לא תמיד נעצרת בדרגי הניהול הזוטרים.
ראיתי ועודני רואה אותה גם אצל מנהלים בכירים ואפילו מאוד בכירים.
עם העלייה בסולם הדרגות הנטיה הזו מקבלת ביטויים אחרים אבל בבסיסה היא אותה תפיסה.
סגור סוגריים.
}
מה בעצם הרעיון שעומד בבסיס התפיסה הזו?
הרעיון הוא שההיררכיה הארגונית מתארת חלוקה שבה ככל שאתה בכיר יותר, אתה מקבל החלטות יותר חשובות ולכן אתה צריך להיות חשוף ליותר ידע על מה שקורה בתוך הארגון ומחוצה לו.
וככל שאתה ממוקם נמוך יותר בהיררכיה, ההחלטות שאתה מקבל הן מקומיות וטקטיות ולכן אתה עליך להתרכז רק בידע שאתה צריך כדי לבצע את התפקיד שלך.
זה אולי היה נכון בעבר, כשבעולם העיסקי היו יותר חסמים תחרותיים ושטכנולוגיה מתקדמת לא הייתה זמינה לכל דורש.
במציאות הנוכחית, זו תהיה טעות לדעתי, לחשוב שקבוצה קטנה של אנשים בראש הארגון (להלן: צוות הנהלה) תדע את כל מה שחשוב לדעת על מה שקורה בארגון ובסביבתו ותקבל בעצמה את כל ההחלטות החשובות.
אם נחזור לדימוי של קפור על שתיית מים מברז כיבוי, הרי שבהקשר הארגוני כמות המידע שעשוי להיות רלוונטי עבור הארגון שלנו היא עצומה מכדי שיהיה אפשר לחשוב שקבוצה קטנה של אנשים תוכל להכיל אותו.
תחשבו על הכמות העצומה של הזדמנויות עיסקיות שמתפספסות רק כי לא היה שם מישהו שיהיה מודע אליהן
(או יותר חשוב – יהיה מודע אליהן וגם תהיה לו המוטיבציה והיכולת לעשות עם זה משהו).
אם יתייחסו אליו ככה, כל עובד בארגון יכול להיות סנסור מצויינים של הסביבה שבה הארגון פועל.
אם אתם לא מנהלים בsweatshop אז כנראה שהעובדים שלכם הם ילדים גדולים.
אם הארגון שלכם נמצא בסביבה כאוטית – הם (כמותכם) צריכים להיות מסוגלים לתרום למאמץ.
לנסות לאתרג אותם זה ברמה מסויימת קצת... לזלזל ביכולות שלהם.
להיפך – ככל שהסביבה יותר כאוטית, כך הארגון זקוק ליותר סנסורים שיתארו לו מה קורה.
תחשבו על איש הרכש.
האדם שעובד עם כל הספקים של הארגון.
אותם ספקים שעובדים גם עם המתחרים.
איש הרכש יכול לייצר הרבה מאוד מודיעין עיסקי חשוב שחברי הנהלה יכולים רק לחלום עליו.
ואת התרגיל הזה אפשר לעשות כמעט על כל תפקיד בארגון.
אבל לרב זה לא קורה.
למה?
אחת הסיבות היא אותו עניין עם המנהל כ buffer. המנהל שצריך לספוג את מה שקורה שם בחוץ והעובד שצריך להתרכז בעבודה שלו.
ועל זה יש לי רק דבר אחד להגיד...
הפוך גוטה. הפוך.
