התקפה על החיבורים
02-05-2021
מקובל לצטט את פרויד שאמר שלפעמים סיגר הוא רק סיגר.
לפעמים.
לפעמים סיגר הוא סיגריה.
ולפעמים סיגריה יכולה להיות דבר מאוד מסוכן
כי לפעמים סיגריה יכולה להצית שריפה גדולה.
אני נזכר בסיפור על חברה שנקראתי אליה כדי לסייע בנושא מסוים שהעסיק את ההנהלה.
תוך כדי שיחות עם המנכ"ל התברר לי בדרך אגב שהם מתמודדים עם סוגיה שקשורה לעישון במקומות אסורים.
מסתבר שלמרות ניסיונות ומאמצים של ההנהלה להשתמש גם בגזרים וגם במקלות כדי לגרום לעובדים לעשן רק במקומות המיועדים לכך,
העובדים המשיכו לעשן במקומות שבהם אסור לעשות זאת (חלקם ליד חומרים דליקים).
כאמור לפעמים סיגר הוא רק סיגר ולפעמים לא.
ולפעמים הסיגר(יה) מספר לנו על היחסים והחיבורים שמתקיימים בארגון.
אם תחשבו על זה, המנוע של כל ארגון עיסקי (בעצם, כל ארגון, לא רק עיסקי) היא חיבורים.
חיבורים בין אנשים, בין צוותים, בין רעיונות, בין אינטרסים, ידע, צרכים וכו'.
לכן, בעיני, זהו גם האתגר המרכזי של ארגונים.
להיות מסוגל לייצר חיבורים.
חיבורים פונקציונאליים וחיבורים רגשיים.
לפעמים על הנייר המערכת מאורגנת באופן אופטימלי לצרכים שלה. אבל במציאות היא לא עובדת.
היא חורקת וכל תנועה דורשת תועפות של אנרגיות כדי להתגבר על ההתנגדויות והחסמים שמתעוררים בה.
למה זה קורה?
הפסיכואנליטיקאי והתאורתיקן ווילפרד ביון טבע את המושג התקפה על החיבורים.
ביון התייחס ליחסים שבין מטפל ומטופל שמגלמים מרכיבים מהיחסים של המטופל בילדותו עם אימו.
אם שואלים את הביטוי הזה לשדה הארגוני, התקפה על החיבורים, היא נסיונות של מרכיבים לא מדוברים ואולי לא מודעים שנמצאים במערכת לקבל ביטוי במציאות.
אותם מרכיבים שקשורים לחלקים בלתי נסבלים, שאי אפשר לדבר עליהם ואפילו לא להעלות אותם על הדעת, מתקיפים את החיבורים הבסיסיים ביותר של המערכת ומאיימים על קיומה.
מדובר בחלקים הפרימיטיביים ביותר במערכות היחסים בארגון.
היחסים בין האנשים בארגון, היחסים בין היחידות השונות במערכת והיחסים בינם לבין הישות שנקראת ארגון.
במקומות האלה ישנם כוחות שיכולים לדחוף את המערכת לביצועים והישגים חיוביים ובו בעת להיות הרסניים ואלימים כלפיה.
ממש כמו תופעה אוטואימונית שבה הגוף משתמש במשאבים שלו כדי לתקוף את עצמו.
{
בסוגריים נאמר שהביטויים האלימים כלפי המערכת, מופנים הרבה פעמים אל היועץ שמוזמן כדי לסייע למערכת.
בעבודה עם ארגונים, אני חש לא פעם מותקף בעצמי.
ההתקפה, אגב, לא חייבת להיות בוטה או אגרסיבית. יש מקרים שהיא באה בצורה של חיבוק אוהב ומעריץ.
כך או אחרת, זו התקפה על החיבור שלי עם הארגון ועל החיבור שלי עם המשימה המרכזית שלי בעבודה עם הארגון הזה.
סגור סוגריים.
}
אני בטוח שאתם לא צריכים את דוגמת הסיגריות שלי מתחילת הפוסט כדי לחשוב על מערכות שבהם יחידים או קבוצות הפעילו כוח הרסני כלפי המערכת שאיפשרה את קיומם.
עכשיו, תשאלו במידה לא מבוטלת של צדק היא: מה לעזאזל עושים עם זה???
השאלה הראשונה שצריכה להיבחן היא באיזה סוג של סיגר מדובר.
כבר אמרנו – לפעמים סיגר הוא רק סיגר.
לא כל קונפליקט הוא דרמה ולא כל דרמה היא טרגדיה.
מה עושים כשאנחנו חושדים שהסיגר הוא לא רק עוד סיגר, כשיש חשש שהמערכת מתקיפה את עצמה?
ראשית, צריך להיות ערים לזה שהתופעה שאתם נתקלים בה היא רק ביטוי לכוחות ולדינמיקה שמבעבעת מתחת לפני השטח.
לא בטוח שהבעיה נמצאת רק או בעיקר במקום שבו היא באה לידי ביטוי.
אז אל תהרגו את השליח.
שנית, תפקיד ההנהלה הוא לייצר מיכלים.
כן. מיכלים.
Containers.
מסגרות שבהן החרדות והקשיים שנמצאים בחלקים הסמויים של הארגון, יוכלו לצוף ולקבל ביטוי קונקרטי.
מסגרות שבהן שאלות קיומיות תוכלנה להישאל ללא חשש.
מסגרות שבהן תהיה אפשרות להכיל ולעבד את מה שלא מדובר ולרב גם לא נמצא במודעות.
כמו שכתבתי קודם, המנוע של כל ארגון הוא יצירת חיבורים.
אבל בכל ארגון קיים גם מנגנון אוטואימוני שמבצע התקפה על החיבורים.
התפקיד שלכם הוא לטפח את היכולת של המערכת להכיל את הקשיים והחרדות שמזינים את המנגנון הזה ולהקטין את ההתקפה שלו על החיבורים.
בהצלחה.
