החמור – ידידו הטוב של האדם
27-06-2021
פרשת השבוע אתמול היתה בלק, שבה מובא סיפורו של בלעם שבא לקלל ויצא מברך.
אחת מגיבורות הסיפור היא דמות משנית לכאורה – אתונו של בלעם.
תקציר האירועים:
שליחיו של בלק מלך מואב מגיעים לבלעם ומזמינים אותו לבוא איתם כדי לקלל את בני ישראל העושים את דרכם ממצריים לארץ כנען.
אחרי משא ומתן קצר הם יוצאים לדרך כשבלעם רכוב על האתון הותיקה שמשרתת אותו שנים רבות.
בשלב מסוים בדרך, נעמד במרכז הדרך מלאך עם חרב שלופה בידו.
הטוויסט בסיפור הוא שבלעם הקוסם/ נביא לא רואה את המלאך ואילו האתון שלו – כן.
האתון נעצרת שלוש פעמים, בלעם מכה אותה והיא בתגובה פותחת את פיה ושואלת אותו למה הוא עושה זאת אחרי שנים רבות של שירות נאמן.
באותו הרגע נגלה המלאך גם לבלעם, שמבין שהוא לא ראה את התמונה כולה
(אגב, היכולות הורבליות של האתון, לא עשו רושם רב על בלעם, הוא התעקש להסביר למה בצדק הוא היכה אותה שוב ושוב).
הסיפור הזה, שהוא מקסים בעיני, תפס אותי בגלל הזוית שהוא מאיר על החושים שלנו.
נהוג לדבר על חמשת החושים שדרכם אנחנו תופסים את המציאות סביבנו ובונים את הסיפור שלה.
פה ושם יש טענות לחושים נוספים מעבר לחמישה הקלסיים, קראתי פעם איפשהוא שהיכולת שלנו לתפוס את המקום והמצב שלנו במרחב הוא חוש נוסף, שאחראי בין היתר לזה שאנחנו לא מתגלגלים מהמיטה שלנו בלילה כשאנחנו ישנים.
אולי.
סיפורם של בלעם והאתון שלו עוסקים באפשרות לתפוס את המציאות שלנו דרך העיניים של האחר.
הקשבה למה שהאנשים סביבנו חווים מאפשרת לנו להרחיב את שדה הראיה שלנו.
יש לי בראש תמונה של הצופה שיושב בראש התורן כדי לדווח לקברניט הספינה על דברים שהוא לא יכול לראות.
או המשפט המפורסם של בני מסס מגולני אחרי כיבוש החרמון – "אמרו לנו שהחרמון הוא העיניים של המדינה".
אבל יש פה קץ' נכון?
נח להשתמש בחושים של האחר כשהוא נמצא רחוק מאיתנו, כשהוא הופך להרחבה והארכה של החושים שלנו.
הוא רואה או שומע את מה שאנחנו לא יכולים לעשות פיסית.
אבל מה קורה כשהאחר נמצא ממש לידינו והוא רואה משהו שאנחנו לא?
{
בסוגררים נאמר שזה אולי ההסבר להתנהגותו של בלעם.
אפשרות אחת לפרש את הסיפור שלנו היא שבלעם לא העלה בדעתו שהאתון שלו רואה משהו שחוסם את דרכה, משהו שנמצא שם והוא לא רואה בעצמו ומכאן המסקנה המתבקשת מבחינתנו היתה שהיא עצלנית ולכן ראוי להכות אותה.
אפשרות אחרת היא, שהמשמעות של לקבל את זוית הראיה של האחר מערערת למעשה על מה שאנחנו חווים בעצמנו.
לקבל את מה שהאחר רואה, אומר שהראייה שלנו לא שלמה, שיש לנו נקודות עיוורון – וזה משהו שלא כל כך נעים לנו לעשות.
כך נאמר שבלעם היכה את האתון כי הוא לא יכול היה לשאת המחשבה שהיא עשויה לראות משהו שהוא מפספס.
סגור סוגריים.
}
אלא שיש פה עוד נקודה שראוי להתעכב עליה.
התייחסתי עד עכשיו לאופן שבו אנחנו תופסים את המציאות דרך העיניים שלנו או של זולתנו.
זווית נוספת על המציאות אנחנו יכולים לקבל מההשפעה שהדיאלוג עם האחר יוצרת אצלנו.
כשאנחנו נמצאים בדיאלוג עם הסביבה מתקיימות למעשה שתי רמות של שיח.
הרמה הקונקרטית, המודעת והמדוברת שבה אנחנו מחליפים דעות ותפיסות עם השותפים שלנו לדיאלוג.
הרמה השניה קשורה לזה שהשיח הזה מעורר אצלנו מרחב שלם של רגשות, תחושות, דימויים ומחשבות שעשויים להיות רחוקים מהדיון הקונקרטי.
במהלך השיחה, נוצרת במח שלנו אינטראקציה יחודית בין מה שאנחנו קולטים בחושים שלנו מהסובבים אותנו לבין העולם הפנימי שלנו.
למשל: שיחה על הגדרות תפקידים יכולה לעורר בנו תחושות שמקורן ביחס הבסיסי והעמוק ביותר שלנו לגבולות ולסמכות – יחס שלעיתים אנחנו אפילו לא מודעים אליו.
או: שיחה על יחסים משבריים בין מנהלים ועובדים יכולה להציף בנו רגשות שקשורים ליחסים המורכבים שהיו לנו עם ההורים שלנו.
התת מודע המופלא שלנו פועל באופן מתוחכם, כך שצריך להיות עירניים וסקרנים מאוד כדי לקלוט את מה שהוא רוצה לספר לנו.
העניין הוא שהנטיה שלנו בדרך כלל תהיה להדחיק את מה שהוא מנסה לומר לנו כדי להתרכז בדיון הקונקרטי ולהיות מסוגלים להגן על העמדות שלנו במהלכו.
אבל כאמור, הרגשות שעולים בנו, האסוציאציות שהדיון מעורר אצלנו והתחושות שאנחנו חווים, כל אלה הם חלק מהסיפור וחשוב שניתן להם מקום.
מה הכוונה ניתן להם מקום?
ממש מה שזה אומר.
להנכיח אותם בדיון.
אם עולה בכם דימוי או מטאפורה – שתפו אותה (כמו למשל, הצופה באונייה או העיניים של המדינה שהזכרתי קודם)
אם מתעורר בכם רגש כלשהו – תנו לו מקום בדיון ונסו להבין מה הוא מספר (כנראה שהוא לא הופיע עכשיו במקרה)
אם אתם מובילים את הדיון, או שיש לכם פוזיציה מנהיגותית אחרת בחדר, זו ההזדמנות שלכם לתת דוגמא אישית, לשתף במה שהדיון הקונקרטי מעלה בכם ולתת מקום לאחרים לעשות זאת בעצמם.
אם תתייחסו לדברים שעולים, תנסו לתת משמעות לדימויים, רגשות או מחשבות שצפות במשתתפים, אולי תוכלו לראות דברים שנעלמו מעיניכם.
באופן הזה הדיון (שבואו נודה בזה, הרבה פעמים הוא ורסיה כזו או אחרת להרבה דיונים שהיו לפניו על אותם נושאים) יכול לקבל תפנית מעניינת ולהתפתח לכיוונים שלא היה לו סיכוי להגיע אליהם.
