הסורים (באמת) על הגדר
19-09-2021
את יום הכיפורים האחרון ביליתי בקריאה רצופה של ספרו החדש של אורי בר יוסף, מלחמה משלו.
הספר מספר את סיפורו של חיל האויר במלחמת יום הכיפורים.
בר יוסף מותח ביקורת נוקבת על האופן שבו הופעל חיל האויר במהלך ימי המלחמה.
הוא מצביע על כך שחיל האויר פעל במלחמת יום הכיפורים כאילו מדובר ביום השביעי של מלחמת ששת הימים, מתעלם מהשינויים הדרמתיים שחלו באזור בשנים שעברו מאז.
הספר מתמקד בבני פלד, מפקד חיל האויר במלחמה, בסגנון הניהול ותהליך קבלת ההחלטות שלו.
פה המקום לספר שאני מכור לכל פיסת מידע שקשורה למלחמת יום הכיפורים.
כנער קראתי בשקיקה (כמה וכמה פעמים) את הביוגרפיה של דדו, שמכילה את בין היתר רשומון מפורט של המלחמה, דקה אחרי דקה מזוית הראיה של הרמטכ"ל.
למרות שאני סולד מהמונח הזה נדמה לי שאפשר לומר שלמדתי להעריץ אותו - אדם אחד, שלמרות שהיה מוקף בהרבה אנשים סביבו, נושא בבדידות על כתפיו את העול והאחריות לגורלה של מדינה שלמה.
עם השנים, ככל שגבר העניין שלי בסוגיות ניהול ומנהיגות, הפכה שאלת המנהיגות וההובלה במלחמה לזוית המרכזית דרכה בחנתי את מהלכיה ואת התנהלותו של דדו כמי שהנהיג אותם.
ספרו של בר יוסף מאפשר לבחון כמה סוגיות מנהיגות והובלה יסודיות דרך ההבדל בין ההתנהלות של הרמטכל דדו ובין זו של בני פלד, מח"א.
{
בסוגריים נאמר שחשוב לזכור שצה"ל נכנס למלחמה בסיטואציה קטסטרופלית, בתנאים שעליהם לא חלמו מפקדיו בחלומותיהם השחורים ביותר.
ובתוך מצב קסטרופלי כזה, באי ודאות מוחלטת, אל מול מבול של אינפורמציה שזרמה אליהם מכל עבר, נדרשו מפקדי הצבא לקבל החלטות דרמתיות.
קל לבקר את התנהלותם וההחלטות שקיבלו ממרחק של 50 שנה – קשה לדמיין את הסטרס שהם היו נתונים בו ברגעי האמת אל מול ההשלכות של ההחלטות שלהם.
הטענה הזו יכולה להיות סוג של הסבר או תירוץ להתנהלות של מפקד חיל האויר.
מהצד השני היא מאירה ומעצימה את מנהיגותו ואיכות הניהול של דדו.
סגור סוגריים.
}
אני אתייחס לשתי נקודות.
מיקומו ומקומו ותפקידו של המנהיג
רבות נכתב ודובר על "הריקוד" הניהולי, על הצורך לנוע במהירות על הציר שבין צלילה לפרטים ובין נסיקה למבט של 30 אלף רגל (אני לגמרי מודע לאירוניה שבשימוש במונח הזה כאן).
בשבת בבוקר, עוד לפני שהמלחמה נפתחה, הוא אומר "אצלי הלילה נגמר, אני בצהריים אומר לפיקודים איך לנהל את המלחמה הלילית. אני רוצה להתפנות לתכנן את המלחמה של יום א', יום ב' ויום ג' ..."
התפיסה הזו איפיינה אותו לכל אורך ימי הלחימה.
כדי להיות במקום הזה דדו מיעט לצאת מבור השליטה במהלך הקרבות.
למרות שפה ושם ביקרו אותו על זה, הוא התגבר על הפיתוי לנהל את המשבר מקרוב.
למרות הסיטואציה הקטסטרופלית, הוא כמעט ולא ביקר בפיקודים השונים.
הוא סמך על האנשים שמנהלים את האופרציה בשטח ונמנע מלהסתובב להם בין הרגליים.
כמובן שכדי שזה יעבוד הוא וידא שיהיו שם אנשים שהוא סומך עליהם גם במחיר של שינויים פרסונליים תך כדי לחימה.
היה לזה מחיר - במקרים מסויים, במיוחד בתחילת המלחמה, המידע מהחזית לבור בקריה זרם באיטיות ובאופן משובש.
אולם דדו היטיב להבין שניסיון להיות בפרטים ישחוק את המשאב היחיד שאין לו תחליף – הוא עצמו.
בניגוד לרמטכ"ל דדו, בולטת הריכוזיות של מפקד חיל האויר.
בגלל המבנה האופרטיבי של החיל אבל גם בגלל אופיו של פלד, כל התכניות עברו דרכו והוא הפך לצומת מרכזית באופרציה היום יומית של החיל.
היכולת לסמוך על שיקול דעתםן של אלו שעושים.ות את העבודה שעד לא מזמן עשית בעצמך, ובניגוד לאינסטינקט המיידי שקורא לך לפתור את הבעיות שלהםן, לחשוב על הבעיות שהםן עדיין לא רואים.ות היא בעיני תמצית הפוזיציה של המנהיג.ה.
גמישות אופרטיבית
בדרך כלל במצבים משבריים ובמיוחד כשרמת חוסר הודאות כל כך גבוהה נדרשת ממי שמנהל את האירוע יכולת גמישות כזו שהוא לא יהיה מאוהב בהחלטות של עצמו עד כדי כך שלא יסכים לשנות אותן ומצד שני לא יהיה כעלה נידף ברוח שמשנה את החלטותיו כל רגע "ומשגע" את המערכת.
איך יודעים אילו החלטות שייכות לסוג הראשון ואילו לסוג השני?
חלק מזה קשור כמובן לניסיון מקצועי ואינטואיציה בריאה.
וחלק מזה קשור לעבודת צוות וליכולת להקשיב בפתיחות לדעות שונות סביב השולחן.
בספר מסופר על דיון שקיים הרמטכ"ל בשאלה הדרמתית האם ומתי לצאת למתקפת נגד בסיני. יש שם ציטוט של דדו, שלא הכרתי, אומר לקצינים שהקיפו אותו - אל תסבירו לי למה אני צודק, תסבירו לי איפה אני טועה.
למרות המצב המשברי ולמרות סד הזמנים הלחוץ, הוא לא ויתר על ראש פתוח ויצר סביבו אוירה שאפשרה לסובבים אותו לומר את דעתם.
באחד הרגעים, עשרה ימים אחרי תחילת המלחמה, בתגובה למשהו שנאמר לו, דדו מגיב ואומר – אני, מתחילת המלחמה לא הרמתי את הקול.
בניגוד אליו האוירה סביב מפקד חיל האויר היתה הרבה יותר לחוצה וכללה צעקות וסילוק של מי שחלק עליו מתוך הדיונים.
מה שהוביל לכך שלקח זמן למפקדת החיל להפנים את המציאות שגילו טייסי חיל האויר בשדה הקרב, שהיתה שונה מאוד מזו שציפו לה.
הם נאלצו לאלתר וללמוד תוך כדי תנועה איך להתמודד איתה.
מהספר עולה שבמקרים רבים הטייסים ומפקדי הטייסות עשו זאת טוב יותר ומהר יותר וללא עזרת מפקדת החיל.
לשמחתנו, המשברים המקצועיים בחיינו, לא מתקרבים לסכנות בסדר גודל של מלחמות כאלה.
ובכל זאת מי שנמצא.ת בראש המערכת, מכיר.ה את תחושת הלחץ במצבי משבר כשכל כובד האחריות מוטל עליך.
העניין עם לחץ זה שהוא מקטין את הסבלנות לעבוד בצוות ולשמוע דעות מנוגדות – שהם בדיוק הדברים שמסייעים "לפזר" את אותה תחושת לחץ בין כל מי שנמצא.ת בחדר.