על ההקשבה
26-12-2021
בתקפה האחרונה אני שומע מכמעט כל המנהלים והמנהלות שאני מלווה על תהליך ההערכה/המשוב השנתי בארגון שלהם (בהרבה ארגונים כבר לא קוראים לזה ככה – אבל הכוונה ברורה).
זה ארוע מעניין שמעורר מנעד רחב של תגובות והתייחסויות.
בהזדמנות נרחיב על זה.
היום אני רוצה להייחס לאחד המרכיבים החשובים והיסודיים של המשוב – הקשבה.
נדמה לי ששיתפתי אתכםן בעבר, שבברכה שכתבתי פעם לחברה ציינתי שאחד הדברים שלמדתי ממנה היה היכולת להקשיב.
הכרנו במסגרת קבוצתית מאוד אינטנסיבית ולמרות שהיא היתה אחת שהיה לה הרבה מה לתרום לדיון, היא לא היתה עסוקה כמו רובנו במאבק על זמן שידור.
היתה בה סקרנות אמיתית לשמוע מתוך קשיבות עמוקה את מה שקורה בחדר, לתת לדברים מבחוץ להתחבר עם מה שבפנים. וכשהחיבור הזה היה יוצר משהו שהיא רצתה לשתף איתנו, היא היתה מדברת.
עבורי, בתקופה שבה הכרנו, הקשבה היתה אותו פרק זמן מעצבן שצריך לעבור בין שתי פעמים שבהן אני מדבר – ולכן ההתנהלות שלה היתה לא פחות ממדהימה בעיני.
נזכרתי בה השבוע.
כמו שסיפרתי בפתיח, ביום רביעי האחרון קיימנו את המפגש הראשון של תכנית הבוגרים של CoLeague.
בשלב מסוים במפגש, ביקשנו מהמשתתפים לעבוד בזוגות ומכיוון שמספרם היה אי זוגי, הצטרפתי לאחד מהם.
הוא היה צריך לדבר על נושא מסוים במשך כמה דקות ואני הייתי צריך להיות בהקשבה מלאה.
ההנחיה למי שמקשיב היתה להוריד למינימום את התגובות לדובר.
כלומר הייתי צריך להקשיב בשקט מבלי לענות וכן להוריד למינימום את התנועות, הקולות ומחוות הגוף שלי.
תקשיבו... זה היה קשה.
ראשית, בגלל ההנחיה של התרגיל, פתאום שמתי לב לעוצמה של הנטיה שלי להיות פעיל ולהגיב במהלך השיחה.
הרצון שלי להגיב למה ששמעתי נתקל בהנחיה הקשוחה לשתוק ויצר אצלי מתח, שרק הלך והתחזק עם הזמן.
הבן אדם מדבר איתי על דברים שחשובים לו, זה מעורר אצלי רצון עז לומר לו מה אני חושב על הדברים ולשתף אותו בתובנות שהדברים שלו מעלים אצלי – אבל זה נגד הכללים, אז אני מתאפק.
וזה עוד היה החלק הפחות קשה.
הניסיון לשלוט בתגובות הפיסיות, בהינהונים, תנועות ידיים, הבעות פנים ובכלל בכל המחוות שהגוף מייצר עם או בלי המודעות שלנו, היתה קשה כקריעת ים סוף.
ממש הכניסה אותי למתח.
התחושה היא שאני לא זמתייחס בצורה מכבדת אל האדם שמולי. הוא מדבר ואני כמו פסל. לא מגיב.
וגם, הניסיון לשלוט בגוף דרש ממני השקעה רבה של אנרגיה ותשומת לב לכל שריר בגוף.
אבל באופן מוזר הרגשתי שלמרות שחלק אחד ממני היה עסוק בתהליך ולא בתוכן – כלומר מתמודד עם המשימה של הפחתת התגובות הגופניות, חלק אחר שלי, היה מאוד קשוב לדובר שמולי.
באיזשהו אופן, ההקשבה שלי התפצלה לשלושה תדרים שונים.
בתדר אחד הייתי קשוב לגוף שלי כדי להצליח במשימה של הקשבה שקטה.
בתדר אחר, הייתי לגמרי קשוב למה שהוא אומר. בסוף השיחה, הרגשתי שאני מאוד מחובר לדברים ששמעתי. לא רק שידעתי וזכרתי אותם, אלא שיכולתי לראות את מה שעובר על האדם שהקשבתי לו, לראות אותו בהקשר של הדברים שהוא אמר לי אבל גם לראות את התהליך שהוא עובר בשיחה עצמה.
בתדר השלישי, הדברים שהוא אמר על עצמו גרמו לי לראות מחדש איזורים אישיים שלי.
{
בסוגריים נאמר שגם עבורו החוויה הזו הייתה לא קלה.
הוא היה צריך לדבר במשך כמה דקות מול מישהו שלא מגיב לדברים.
יכולתי לראות שגם הוא לא חש בנוח בסיטואציה הזו.
אבל התרגיל הזה עשה משהו גם אצלו - הוא דיבר על הנושא שהתבקש לדבר עליו.
חוסר ההתייחסות שלי גרם לו לחזור על הדברים, אבל בכל פעם הדברים נאמרו ממקום קצת שונה.
בכל איטרציה שמעתי משהו חדש.
ונדמה לי שגם הוא.
סגור סוגריים.
}
הקשבה היא פונקציה אנושית בסיסית שאנחנו משתמשים ומשתמשות בה בכל רגע שבו אנחנו נמצאים עם א.נשים.
ובכל זאת, למרות השימוש הנפוץ, היא פונקציה שמעוררת לא מעט קשיים לרבים ורבות מאיתנו.
כמובן שלא כל אינטראקציה אנושית דורשת קשיבות עמוקה והתכוונות נפשית מיוחדת.
למעשה, רובן לא כאלו.
אבל אלו שכן, מעוררות בנו קושי כי הן דורשות מאיתנו להתחבר אל הצד השני, לשים אותו במרכז ובמידה מסויימת לוותר על עצמנו – פעולה ממש לא פשוטה עבור רובנו.
השהיית הצורך להיות במרכז השיחה מעלה את המתח שלנו.
באופן, שהוא אולי פרדוקסלי, דווקא תשומת הלב למתח הזה ולהיבטים הפיסיים שלו (ממש בגוף) מאפשרת הקשבה עמוקה יותר.
אז אם יש לי עצה לקראת שיחות ההערכה/ משוב שתקיימו בקרוב היא תהיה לנסות להקדיש יותר תשומת לב בהכנה לפגישה – לא רק למסר שתרצו להעביר – לא גם (ואולי בעיקר) לדרך שבה תבחרו להקשיב.
