דחוף או חשוב? למי אכפת
09-01-2021
אני מניח שלא תיפלו מהכיסא אם אספר שלא מעט מהמנהלים והמנהלות שאני מלווה מספרים.ות לי על הקושי למצוא זמן לטפל בחשוב ולא רק בדחוף.
הטענה שלי למצוקה הזו היא שזו לא בהכרח הבעיה האמיתית שצריכה להעסיק אותםן.
כדי להסביר את זה, אני אשתמש בדוגמאות מאוד מוכרות לכולנו: מגיפת הקורונה ומשבר האקלים.
איך זה קשור?
תהיו איתי – בסוף זה יתחבר.
אני מקווה...
יוצא לי לחשוב הרבה לאחרונה על הדומה והשונה שבין משבר האקלים ומגיפת הקורונה.
* בשני המקרים מדובר בתופעת טבע שמסכנת את האנושות
* בשני המקרים היא מחלקת את הציבור בין מי שמקבלים.ות את העמדה המדעית לבין מי שמכחישים.ות את קיומה של הבעיה
(צריך לומר שבעניין האקלים, תמימות הדעים בין אנשי המדע נמוכה יותר מאשר ביחס לקורונה).
* בשני המקרים ההתמודדות עם האתגר, דורשת מכולנו לאמץ התנהגות חדשה ולהיפרד מהרגלים בסיסיים מאוד בחיים שלנו.
* בשני המקרים הבעיה היא גלובלית ולא תוכל להיפתר ללא שיתוף פעולה בין מדינתי רחב.
יש נקודה שבה הבעיות האלו שונות זו מזו והיא קצב ההתפתחות של התופעה והזמן שיש כדי להגיב אליה.
הקורונה מהירה.
חלף זמן קצר ביותר מרגע ששמענו עליה לראשונה ועד שנחשפנו לתמונות של משאיות קרור ליד בתי החולים (מה בדיוק היה במשאיות האה – לא ברור עד היום),
לסיפורים של רופאים ורופאות שנדרשו להחליט את מי להנשים ואת מי לא
ולסגר כלל עולמי דרמתי.
מאז, בתוך שנתיים חווינו מספר גלי התפשטות של וריאנטים שונים ומספר המתים כבר נאמד במיליונים רבים.
כל גל שמגיע שונה מקודמו וניהול המשבר דורש קבלת החלטות בקצב מהיר ביותר.
לעומת הקורונה, משבר האקלים מתקדם באיטיות.
הוא תוצאה של שינוי היחס בין בני האדם אל הטבע.
מדובר על שינוי בן מאות ואלפי שנים, שרק לאחרונה אנחנו חשים בצורה מוחשית את המחיר שלו.
באופן גס אפשר להבחין בין שני המשברים האלו באמצעות ההבחנה הקלסית שבין הדחוף לחשוב.
נדמה לי שזו נקודה חשובה כי היא קשורה לנקודה מרכזית נוספת שמחברת בין הארועים האלה והיא מקור הסמכות לקבל את השינוי הנדרש בהתנהלות היום יומית שלנו.
בכל הקשור למשבר האקלים, הממשלות, הסמכות הפורמלית שמנהלת את חיינו, היו האחרונות להתערב.
במשך עשרות שנים, ההגנה על כדור הארץ היתה מאבק של עמותות ומתנדבים מכל העולם שנלחמו במזהמים הגדולים ללא תמיכת המדינות. במקרים רבים, היו אלה המדינות והממשלות שלהן שעזרו למזהמים השונים להתמודד עם המטרד של גופים כמו green peace.
כאמור משבר האקלים הוא חשוב אבל לא כל כך דחוף (זו בעיה של עוד דור שניים והם בטוח יסתדרו כבר...) ולכן לממשלות אין אינטרס לטפל בו. הן עשו זאת רק בתגובה ללחץ של הציבור שלהן.
ולכן ההבדל בין מדינות דמוקרטיות ומדינות שהן... פחות.
מדינות דמוקרטיות לא יכולות להתעלם מדרישת הציבור לאורך זמן.
מדינות אחרות (נגיד כאלה שקוראים להן רוסיה או סין)... טוב, הן יכולות.
לעומת זאת, כשמדובר על הקורונה, הממשלות של רב המדינות לקחו אחריות מיידית על המשבר והשתמשו בכח שחוקי המדינה מאפשרים להם כדי לכפות על אזרחיהן מגבלות שונות (ולעיתים אף משונות).
הקורונה יושבת על הסעיף הראשון בחוזה הלא כתוב שבין האזרח.ית לבין המדינה – חובת המדינה לעשות מה שניתן כדי שאזרחיה ישארו בחיים.
וכמו שלמדינה יש את הכח להגביל את זכותי לנסוע במהירות מופרזת או לעבור ברמזור אדום כדי להגן על חיי על חיי אחרים, כך, ע"פ אותו עיקרון, היא מגבילה התקהלויות או דורשת עטית מסכות.
{
בסוגריים נאמר שלאומיקרון יש פוטנציאל לגרום לטוויסט בעלילה.
חוסר היכולת של הממשלות לשלוט בקצב ההדבקה גורמת לחלקן – על פי פרסומים זרים, גם אחת שנמצאת במזרח התיכון – לשחרר שליטה על התהליך.
המדינה אומרת לאזרחיה – עשינו את כל מה שאפשר כדי לשמור עליכם, מכאן תקחו את זה אתםן (ושיהיה לכולנו בהצלחה).
זה מתחיל להראות כמו מגמה חדשה שמתפתחת ביותר ויותר מדינות.
אפשר לדמיין מה היה קורה אם הממשלות היו נוקטות עמדה כזו מתחילת התהליך – ובכל מקרה, אם הניסוי הזה יצליח יכולות להיות לו השלכות משמעותיות על עתיד המדינה עם אזרחיה.
סגור סוגריים.
}
אם נסכם את הדברים עד כה,
הקורונה היא דוגמא מובהקת למשבר שהוא דחוף ומנוהל ומוכתב מלמעלה למטה – top down.
לעומתו, הטיפול במשבר האקלים הוא חשוב ולא דחוף (לכאורה) ובו הציבור דוחף את המנהיגות מלמטה למעלה - bottom up.
ב 2003 פרסמו קורץ וסנואדן מ IBM את המאמר שלהם:
The new dynamics of strategy: Sense making in a complex and complicated world
במאמר הם מתארים את מה שהם קראו לו The Cynefin framework.
זה מודל מעניין לקבלת החלטות והובלה של מערכות במצבים שונים של מורכבות.
לא ניכנס לנבכי המודל ולא נרחיב עליו היום.
מה שחשוב לענייו שלנו הוא ההסבר שלהם למעבר בין מצבי מורכבות שונים.
הם טוענים שבמצב כאוטי כשנראה שאין שליטה על המציאות, הדבר הנדרש הוא פעולה חדה שתוציא את המערכת מהמצב הזה.
במשך שבוע או שבועיים בפברואר מרץ 2020 היינו במצב כאוטי או קרוב אליו. ואכן, הוחלט על פעולה קיצונית שתוציא אותנו מהמצב הזה – סגר מוחלט.
במצבים כאלה למנהיגות יש קרדיט להשתמש בסמכות שלה בצורה שבימים אחרים עלולה להחוות כקיצונית (למשל לבקש מהשב"כ לעקוב אחרי אזרחים ואזרחיות).
אבל מצב כאוטי הוא ארוע נדיר ביותר.
המצבים שאנחנו קוראים להם כאוטיים הם לרב מצבים שסנואדן וקורץ קוראים להם מורכבים.
אלו מצבים שבהם הקשר בין פעולה לתוצאה לא ניתן לחיזוי מראש אלא רק לבחינה בדיעבד.
במצבים כאלה, אומרים קורץ וסנודן, הקשר שבין הגורם המרכזי (למשל הממשלה או ההנהלה) למרכיבים השונים במערכת נחלש ואילו הקשר שבין המרכיבים לבין עצמם הולך ומתחזק.
ככה נוצרות מהפכות.
מהפכות מתחוללות כשנוצר חיבור בין גורמים שונים, שנמצאים הרחק ממרכז קבלת ההחלטות, ובין רעיון או ערך שחשוב להם לקדם.
אם נחזור לדילמת החשוב מול הדחוף.
ברב המקרים, הדברים החשובים שמנהלים ומנהלות לא מצליחים למצוא את הזמן לעסוק בהם, קשורים לסוגיות בעלות מורכבות גבוהה.
העניין הוא שסוגיות כאלה הן בדיוק מה שנכון שלא יוכתב מלמעלה.
מה שצריך להעסיק את אותם מנהלות ומנהלים הוא לא איך להתמודד עם הסוגיות המורכבות האלו.
מה שבאמת צריך להעסיק אותםן זה האם לעובדות והעובדים בארגון שלהםן בכלל אכפת מזה.
