תורת היחסים
16-01-2021
מי שמכיר את המסגרת הזו, יודע שאני נמנע מלתת בה מקום לעמדותי הפוליטיות והחברתיות.
גם היום אני מתכוון להמשיך במסורת הזו.
אני מרגיש שהיום אני לוקח סיכון מסויים בזה שאני הולך להשתמש בסוגיה מאוד נפיצה מבחינה פוליטי על מנת to make a point בשאלות ארגוניות וניהוליות.
תאחלו לי בהצלחה.
מקווה לפגוש את כולכם וכולכן בצד השני של הטור.
בימים האחרונים יש עיסוק נרחב בכלי התקשורת על עסקת טיעון שנרקמת בין הפרקליטות ובין בנימין נתניהו.
כמובן שאין לי מושג לאן זה יתפתח ואם הצדדים יספיקו להתכנס להסכמה לפני סוף החודש.
אני לא אגיד ששאלת עסקת הטיעון לא מסקרנת אותי, היא כן! אבל מה שיותר חשוב ומעניין, לדעתי, הוא מה יהיה פה ביום שאחרי.
יש פרשנים פוליטיים שמדברים על כך שאם וכאשר נתניהו לא יהיה חלק מהמערכת הפוליטית, תפתחנה אפשרויות לחיבורים ואיחויים פוליטיים שלא קיימים היום.
ברמה הפוליטית זו אולי אופציה.
אבל ברמה החברתית, אני לא בטוח שהאפשרות הזו עדיין קיימת.
אני יכול לראות את ההיגיון בטענה שעסקת טיעון, שבה שום צד לא יוצא ומלוא תאוותו בידו, היא מין פשרה שיכולה לעזור גם למתנגדי נתניהו וגם לאוהדיו להרגיש שהם לא הפסידו ומכאן אולי תיסלל הדרך לחיבורים ולהורדת מפלס השנאה.
המממ... אבל אני לא כל כך אופטימי.
זה נכון שבשנים האחרונות המאבקים בחברה הישראלית סביב כמעט כל סוגיה נצבעו מיד בשאלת היחס לראש הממשלה לשעבר.
אבל אני לא חושב שנתניהו האיש הוא הסיפור כולו.
זהו רק קצה הקרחון.
זה שניבט מעל המים ומושך את כל תשומת הלב.
מתחת לפני המים, מתחת לויכוח האינסופי והמתיש סביב בעד ונגד נתניהו, יש לדעתי שאלות חברתיות חשובות שלא מקבלות ביטוי ולכן הן מתפרצות החוצה דרך תעלת הניקוז הראשית של החברה הישראלית המוכרת בשמה העממי – "בעד ביבי/ נגד ביבי".
האם יכול להיות שביום שתעלת הניקוז הזו תיסגר (באופן זמני או קבוע) יתפתח בחברה הישראלית דיאלוג נוקב וכנה סביב סוגיות שלא באמת קיבלו ביטוי עד היום?
אולי.
בעיני יש סבירות גבוהה יותר שנמצא תעלת ניקוז חדשה שדרכה יבואו לידי ביטוי כל הפיצולים והשסעים של החברה הישראלית.
עכשיו,
איך כל זה קשור לבלוג שעוסק ב "ניהול, ארגונים וחדשנות"?
שאלה טובה.
הנה, אני מגיע לזה.
'פיצול' הוא מנגנון הגנה פרימיטיבי, שמשמש אותנו כדי להתמודד עם מצבים רגשיים מורכבים, באמצעות החלוקה של המציאות לטוב ורע.
מצבים שבהם משמשים בעירבוביה גם "טוב" וגם "רע" מעוררים בנו חרדה.
למה?
כי זה אומר שבכל אחד מאיתנו יש "טוב" אבל יש גם "רע".
ועבור רובנו זו מחשבה בלתי נסבלת ולכן פיתחה הנפש האנושית מנגנון הגנה – להלן הפיצול.
פיצול בין הטוב לרע, בין הנכון ללא נכון, בין מה שמתאים למה שלא מתאים.
המנגנון הזה מתרחש גם במערכות חברתיות גדולות (כמו למשל החברה הישראלית שהזכרנו קודם)
אבל גם (וזה רלונטי יותר לענינינו) בארגונים שכולנו מכירים.
אני בטוח שכולכםן מכירים ומכירות מצבים ארגוניים של 'פיצול'.
מצבים של חלוקה בין טובים לרעים.
- לפעמים זו חלוקה בין מחלקות שונות במערכת (פיתוח מול מנהלי מוצר למשל),
- לפעמים בין רמות היררכיה שונות (עובדות ועובדים מול הנהלה)
- ולפעמים בין אזורים גאוגרפים שונים (למשל הסניף בישראל מול ההנהלה בארצות הברית).
עולות לי עוד דוגמאות אבל נדמה לי שהמסר ברור.
{
בסוגרים נאמר שלא פעם הפתרון של הארגון למצבים קונפליקטואליים כאלה הוא... כמובן, שינוי ארגוני.
יש את הארגונים האלה שצועדים משינוי ארגוני אחד למשנהו במטרה לשנות את קצה הקרחון תוך התעלמות מגופו שנמצא מתחת פני השטח.
בהצלחה.
סגור סוגריים.
}
במצבים כאלה, יש ככל הנראה פיל שאף אחד לא מדבר עליו.
לדבר על הפיל עלול להיות כרוך בלדבר ובעיקר לשמוע דברים שיהיה קשה מאוד להכיל.
זה תהליך שידרוש הכרה שלמרות מה שאמרנו לעצמנו כל הזמן – המציאות היא לא שאנחנו הטובים והם הרעים. יכול להיות שבמציאות אנחנו רואים בצד השני ("הרע") את מה שאנחנו לא מסוגלים לקבל שיש בנו.
זו מחשבה בלתי נסבלת ולכן, כאמור, הפיצול.
לאורך זמן הפיצול הזה מפרק את המערכת.
הקושי האמיתי (הפיל) לא מדובר ועם הזמן הוא נקבר תחת שכבות של הסברים ודוגמאות שמוכיחות באותות ובמופתים למה הצד השני אשם ואם הוא ישתנה הכל יהיה בסדר.
כל צד מתחפר באמת שלו, חוסר האמון בין הצדדים הולך וגובר והתקשורת בינהם הופכת להיות או יותר ויותר תוקפנית ו/או יותר ויותר נמנעת.
כמו שנאמר פה לא מעט, המרכיב החשוב בארגון הוא לא העובדים והעובדות שלו, אלא היחסים והאינטראקציות בינהן.
אם השיח בארגון שלכםן או באזור מסוים שלו הופך להיות מפוצל בין טובים ורעים, בין אנחנו והם – זה אומר שכנראה הגיע הזמן לשיחת יחסינו לאן?
