אדם לא יכול להיכנס אל אותו הנהר פעמיים (הרקליטוס)
30-01-2022
אנחנו חיים בעידן שמקדש את האינדיווידואליות.
התרבות המערבית שמה את האינדיוידואל במרכז ואת זכותו (שלא לומר חובתו) להיות הוא עצמו – להיות אותנטי/ מקורי.
המסרים, "תהיה אתה עצמך" או "תהיי מי שאת באמת" הם מסרים מאוד פופולריים בימינו.
אלא שכלל לא בטוח שיש דבר כזה בכלל מי שאני באמת ובכל מקרה מקוריות היא לדעתי overrated.
מבחינה ביולוגית יש היום יותר ויותר קולות בעולם המדעי שקוראים תיגר על התפיסה הבינרית שמבחינה בין אינדיוויאל אחד לאחר.
רב התאים בגופנו, למשל, הם לא תאים אנושיים אלא תאים בקטריאליים של יצורים (אינדיווידואליים) שחיים בתוכנו. וגם התאים האנושיים מתים ומתחלפים כל הזמן.
כך שהאבחנה הלכאורה ברורה בין הגוף שלנו כמשהו שהופל אותנו ליחידה אינדיווידאולית לבין מה שמחוצה לו – האבחנה הזו לא בהכרח קיימת במציאות.
ואם תטענו שמה שהופך אותנו לאינדיוידואל, זה לא הגוף שלנו אלא התודעה שלנו לגבי עצמנו – המממ... לא בטוח שזו לא אשליה.
בספרו "אני ואתה" כותב מרטין בובר "האדם נעשה אני באתה".
תחת ה disclaimer שהחתום מטה אינו מומחה למשנתו הפילוסופית של בובר, אומר רק שהדיאלוג שבין האינדיוידואל לסביבה הוא מה שהופך אותו להיות מה שהוא (או היא).
בפרפראזה על העץ שנופל ביער ריק מבני אדם, אפשר לשאול 'אם אין אתה חיצוני שהאני יכול להיות בדיאלוג איתו, האם אפשר בכלל לטעון שהאני קיים?'
כלומר הדבר הזה שהוא אני הוא למעשה אוסף של חתימות שהשאירו בי האינטראקציות הבין אישיות שקיימתי בימי חיי.
הנפש האנושית היא למעשה תיבת תהודה למחשבות ואמונות שנחשפנו אליהן בעבר.
אינדיוודואליות היא לא בינארית אלא רצף שמשתנה גם במרחב וגם בזמן.
השאלה היא לא אם אני אינדיווידואל או לא אלא עד כמה אני אינדיווידואל היום?
התאוריות האלה אכן מטלטלות תפיסות יסודיות של הקיום האנושי אבל אני מוצא בהן גם משהו מאוד משחרר.
מרב חשיבות שאנחנו מייחסים למקוריות ואותנטיות, שכחנו שאחת התכונות האנושיות החשובות היא היכולת לחקות אחרים.
מרגע הלידה אנחנו מחקים תנועות ומחוות גוף שאנחנו קולטים מהסביבה וכך אנחנו לומדים לבצע אותן בעצמנו.
נוירוני מראה הם תאי עצב במח שמתחילים לפעול כתגובה לפעולה של אדם אחד ובעזרתם אנחנו לומדים לחקות אותו.
במקור, תפקידם היה לסייע לנו (ולבעלי חיים אחרים) לפתח יכולות מוטוריות באמצעות חיקוי של אחרים.
אולם מחקרים עדכניים מראים שיש קשר בין הפעילות של נוירוני המראה גם לאמתפתיה והבנה בין אישית.
כלומר יכול מאוד להיות שגם מרכיבים אישיותיים כמו אינטליגנציה רגשית וחברתית מתפתחים אצלנו כתוצאה מחיקוי של בני אדם אחרים.
כאמור, חיקוי שהיא תכונה הרבה פחות מוערכת ממקוריות, ראויה להערכה מחודשת.
{
בסוגרים נזכיר שחלק מההמצאות האנושיות החשובות ביותר בן תוצאה של חיקוי של תופעות מעולם החי והצומח.
משחר ההיסטריה האנושות מנסה להעתיק יכולות של בעלי חיים שסביבה.
המדע העוסק בתחום הזה נקרא ביומימטיקה.
נדמה לי שכתבתי עליו פה בעבר.
סגור סוגריים.
}
אחד הדברים שמקובל לדבר עליו במסגרת העיסוק במנהיגות היא המנהיג או המנהיגה כמודל לחיקוי.
מה שפחות מדברים עליו, הוא החופש לחקות – השחרור מהדרישה המובהקת של החברה למקוריות ואותנטיות.
אני יכול לספר על עצמי שאני חקיין גדול.
אם אני חושב על הא.נשים שהיו משמעותיים.ות עבורי בשלבים שונים של חיי, אני יכול לומר מה כל אחד ואחת מהםן השאיר.ה אצלי (או שבעצם יהיה יותר נכון להגיד – מה אני לקחתי מהםן).
אם תרצו, אני חקיין שמודע לחקיינותו.
ואם בעבר לא חשבתי שזו תכונה שראוי להתכבד בה, הרי שהיום אני יותר מגאה ביכולת הזו שלי.
אז אני לא יכול להגיד שמה שלי, הוא במאה אחוז שלי.
כנראה שאף אחד או אחת מאיתנו לא יכולים.ות להגיד את זה.
ואולי (רק אולי – זו השערה שדורשת בדיקה) יש קשר בין היכולת של המנהיג או המנהיגה לחקות אחרים לבין הנכונות של אחרים לקבל אותםן כמודל לחיקוי.
