חזון ההנהלה החלשה
20-02-2022
פיטר דרוקר תבע את הביטוי המוכר culture eats strategy for breakfast.
דרוקר הבחין בין אסטרטגיה שבאה מלמעלה ומחלחלת כלפי מטה ובין התרבות הארגונית שהיא מין פילטר שדרכו עובר כל מה שקורה בארגון.
אני לא חושב שהוא ניסה לזלזל באסטרגיה, אלא דווקא להדגיש את התרבות שיכולה לקדם את האסטרטגיה אבל יכולה גם לחבל בה.
נחזור עוד מעט לדרוקר וליחס בין האסטרטגיה ותרבות.
נצא לרגע למחוזות אחרים.
בשבוע שעבר התפרסם בעיתון הארץ טור של יעקב גולומב על ספרו של פרויד – משה האיש והדת המונוטאיסטית.
זהו ספרו האחרון (והקצת מוזר) של פרויד שבו הוא מציע תזה (לא בלתי מוכרת ושנדחתה על ידי המיינסטרים של המחקר) על כך שמשה היה למעשה מיצרי, שאת האמונה באל אחד הוא ירש ממקורות מצריים, שהוא הוביל קבוצה של עבדים שמיים לברוח ממצריים והם רצחו אותו במדבר.
(איכשהו אצל פרויד בסוף תמיד רוצחים את האבא)
לפני כמה שנים הספר הזה שימש אותי בהכנה להרצאה שנשאתי, כך שבעקבות הטור בהארץ בשבוע שעבר, מצאתי את עצמי השבוע פותח אותו וקורא בו שוב.
בסוף הספר יש נספח שבו פרויד מנתח את הפסל משה של מיכלאנג'לו. הוא בוחן באמצעות הפסל את מצבו הנפשי של משה ברגע שבו הוא יורד מהר סיני, כשלוחות הברית בידו והוא רואה בעיניו את תמונת ההמון חוגג סביב עגל הזהב.
ספר שמות מתאר זאת בתמציתיות
וַיַּ֥רְא אֶת־הָעֵ֖גֶל וּמְחֹלֹ֑ת וַיִּֽחַר־אַ֣ף מֹשֶׁ֗ה וַיַּשְׁלֵ֤ךְ מִיָּדָו֙ אֶת־הַלֻּחֹ֔ת וַיְשַׁבֵּ֥ר אֹתָ֖ם תַּ֥חַת הָהָֽר
אפשר רק לנסות לדמיין את תחושת התסכול והכעס של משה.
הוא הוציא את ישראל ממצריים, קרע להם את ים סוף, נלחם את המלחמות שלהם.
והם... ברגע הקשה הראשון, שכחו הכל וחזרו לסורם.
לא יודע מה דעתכםן, אבל לי קל להזדהות עם משה ועם מעשה שבירת הלוחות.
אחרי דרמה לא קטנה ומשבר ביחסים שבין אלוהים – משה – בני ישראל הסיפור מסתיים עם לוחות שניים, שהפעם מגיעים בשלום.
וזה מה שמעניין בסיפור הזה. הדרך שבא הוא נגמר.
בתחילת הסיפור, במעמד הר סיני, בני ישראל מצטווים: לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה.
משה עולה להביא את הלוחות ומגלה שבינתיים החבר'ה לא התאפקו והכינו פסל
הוא כועס, שובר את הלוחות, יש דרמה גדולה ובסופה הוא שוב עולה להר, מביא לוחות נוספים, שעבורם בונים ארון מיוחד שעליו יש... לא פחות ולא יותר מאשר פסל.
משה חשב שהוא יכול לאמר לבני ישראל לשכוח ביום אחד את כל מה שהם האמינו בו והם יקבלו את זה.
הוא לומד בדרך הקשה את מגבלות הכח של המנהיג.ה ומישר קו עם מה שהציבור מסוגל לעכל בשלב הזה.
שבירת הלוחות היא מעשה אמיץ, שיש בו הבנה שהשינוי שמשה רוצה לחולל לא יוכל להצליח top-down.
הוא אמנם מוריד מלמעלה לוחות שניים דומים לראשונים, אבל התהליך הזה כבר קורה אחרי החיכוך עם המציאות של בני ישראל באותם ימים.
אמנם גם על הלוחות השניים כתוב שאסור לעשות פסל, אבל משה מבין שכנראה יקח עוד זמן עד שהציווי הזה יוכל להתממש.
נחזור לפיטר דרוקר ולכוחה של התרבות הארגונית.
{
בסוגרים נאמר שהתרבות הארגונית מתפתחת ונבנית על בסיס של גורמים רבים, חלקם נמצאים בכלל מחוץ לארגון (למשל מאפיינים תרבותיים של המדינה בה הארגון נמצא), חלקם נמצאים בעבר הרחוק שלו (למשל אירועים משמעותיים שעיצבו את התודעה הארגונית ואת הזיכרון הקולקטיבי) וחלקם נמצאים בכאן ועכשיו.
על מה שנמצא מחוץ לארגון או קרה בעבר אין דרך להשפיע ישירות.
מה שאפשר לעשות הוא להביא למודעות שהדברים האלו בהכרח משפיעים על התרבות הארגונית ולפתוח לדיון את הפרשנויות השונות האפשריות לאותם דברים.
סגור סוגריים.
}
מה שהיה נכון לסיפור בין אלפי שנים, ודאי נכון למציאות במאה ה 21.
הנהלה שרוצה להוביל שינויים, בין אם אלו שינויים אסטרטגיים או אופרטיביים, לא יכולה שלא להביא בחשבון את התרבות הארגונית.
את זה אתםן כבר יודעים ויודעות – זה לא חידוש גדול.
מה שאני אומר זה שאולי במקום לחיות בפיצול הזה שבין אסטרטגיה ותרבות, כשהאסטרטגיה (או שינויים אחרים) באים מלמעלה וההנהלה צריכה "לוודא" שהם מתאימים לתרבות הארגונית, אולי נעבוד הפוך.
במקום להכתיב אסטרטגיה שתתאים (או לא) לתרבות, שההנהלה תזמין את הארגון להיות חלק מהתהליך קביעת האסטרטגיה ותבטיח שהתרבות הארגונית לא "תחתור" תחת האסטרטגיה.
אני קורא לזה חזון ההנהלה החלשה, הנהלה שיש לה את האומץ להפקיע מעצמה את הכח להכתיב לארגון את מה שנכון שהארגון יחליט בעצמו.
