ממיסקלקולציה לאסקלציה
13-02-2022
המתח בין רוסיה לאוקראינה כששני הצבאות מתמרנים בקרבת הגבול המצב יכול לצאת משליטה ולהתפוצץ בכל רגע גם בלי כוונה, מזכיר לי ארוע שהתרחש פה אצלנו וגם הוא כמעט יצא משליטה.
ב 1996 הצבא הסורי פתח בתרגיל צבאי שגרתי. תרגיל שהיה יכול לעבור ללא דרמה מיוחדת מהצד הישראלי.
אלא שבעקבות מידע מפוברק ומומצא שהביא סוכן המוסד יהודה גיל (שישב על כך כמה שנים בכלא), התרגיל הסורי קיבל בישראל פרשנות של ניסיון לבצע מחטף ולכבוש חלק מרמת הגולן.
ישראל בתגובה תגברה את הכוחות בגבול הצפוני, מה שיצר מתח בצד השני שפירש זאת כתוקפנות ישראלית ובתגובה החל גם הוא לעבות את הכוחות שלו מעבר לגבול, מה שהלחיץ את ישראל וכו וכו
המצב החל להידרדר ונעצר רק אחרי התערבות ותיווך אמריקני.
לא תמיד זה נגמר ככה.
ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של מיסקלקולציה, שבה שני הצדדים מפרשים בצורה לא נכונה זה את כוונותיו של זה, ובתמונת ראי מהדהדים את החשש שלהם זה מזה עד אסקלציה למלחמה שאף אחד לא רצה בה מלכתחילה.
החשש למיסקלקולציה גובר כאשר קיימים מתח וחשדנות בין שני הצדדים.
בואו נאמר שלא סביר שארוע כזה יקרה בין בלגיה להולנד, נכון?
מיסקלקולציה כזו קורית לנו גם בחיים הארגוניים.
נהוג לחשוב שבכל ארגון יש מתחים מובנים בין יחידות שונות: בין אנשי מכירות ותפעול, מנהלי מוצר ו R&D, מנהלי איכות ואופרציה...
{
בסוגריים נאמר שאני חושב שהמתח הזה מובנה בתוך המערכת בעיקר הודות לאיך שהיא בנויה.
הזכרתי את זה לא מעט במסגרת הזו.
לדעתי, ככל שהמבנה הארגוני רופף, במובן שהמחויבות הראשונה של העובדות והעובדים היא לא לציר ההיררכי (האנכי) אלא לציר האופרטיבי (האופקי), רמת המתח "המובנה" יורדת פלאים.
מבנה ארגוני קשיח דוחף את העובדות והעובדים להתמקד באינטרסים הצרים של הדיסיפלינה המקצועית שאליה הםן שייכים.ות, בצורה כזו שהרגישות לאינטרסים של המחלקות האחרות היא נמוכה וממילא המתח ותחושת הקונפליקט רק עולים.
סגור סוגריים.
}
כשהמתח הזה חוצה גבול בלתי נראה והופך מאינטרסים שונים או נקודות מבט שונות של המציאות למצב של חשדנות, אז גובר מאוד הסיכוי למיסקלקולציה.
במצבים כאלו לאופי התקשורת והסגנון שמשתמשים בו יש השפעה חשובה מאוד על הדרך שבה הדברים יתקדמו והאם הם יסלימו ליום קרב או מלחמה.
כשאנחנו נכנסים לדיאלוג עם מי שיש איתםן מתח קודם, לבחירת המילים ולדרך הצגת הסוגיה שעל הפרק יש אימפקט קריטי על האופן שבה הצד השני מפרש אותם.
צריך לזכור שכשאנחנו נכנסים לחדר עם קולגות לדיון מקצועי, תמים ככל שיהיה, יחד איתנו נכנסות לחדר גם הנחות מוקדמות שצובעות בצבעים מסויימים את כל מה שיאמר בו.
כל מה שנאמר יקבל פרשנות שנובעת מאותן הנחות מוקדמות שנמצאות בבסיס היחסים ביננו לבין הצד השני.
כך לפעמים דברים שנאמרים על ידנו בצורה תמימה ללא שום כוונות רעות, זוכות לתגובה כועסת/ פגועה/ תוקפנית.
מכיוון שאנחנו באנו בטוב, התגובה של הצד השני לא מובנת לנו והפרשנות היחידה שאנחנו יכולים לתת לה מבוססת על הנחות היסוד והחשדנות הבסיסית שכבר קיימת כלפיו.
אנחנו חשים מותקפים, ובמצב הזה כל המשאבים שלנו מופנים להתמודדות עם המתקפה עלינו.
אנחנו במצב הישרדותי, שדוחף אותנו לאזורי ה fight or flight שבהם שום דבר טוב לא צומח.
אני אתן דוגמא.
אמיר הוא מנהל מוצר. הוא עובד עם יערה שהיא מנהלת קבוצת פיתוח תוכנה.
אמיר חושב שיערה שמרנית מאוד ולא מוכנה לקחת סיכונים לטובת הצרכים של הביזניס.
יערה חושבת שאמיר לא מבין את הצרכים והמורכבות של התוכנה שהיא והקבוצה שלה מפתחים.
מי שנתקל במצב דומה בעבר, שיקום.
הקהל מתבקש לשבת.
נניח שאמיר ויערה נפגשים לדון בפיצ'ר חדש שאמיר מנסה לקדם.
הם נכנסים לחדר.
אחרי כמה דקות של small talk הם מתחילים לדבר על הפיצ'ר.
יערה עשתה עבודת הכנה יסודית לקראת הפגישה – הצוות לשה לקח בחשבון את כל הפרמטרים, תיחקר את מי שצריך לגבי הדרישות וביצע תהליך חשיבה רציני לגבי איך נכון לפתח את הפיצ'ר ומהן הערכות העבודה הסבירות לתהליך הזה.
יערה מרגישה טוב עם עצמה.
היא מציגה את התוצאות של עבודת הצוות.
ברגע שהיא מזכירה את הערכות העבודה של הצוות, היא קולטת בשפת בגוף של אמיר שהוא לא מרוצה ואפילו מתוסכל.
היא ממשיכה להציג את מה שהכינה אבל היא כבר לא מרגישה כל כך טוב עם עצמה. היא מרגישה ששוב אמיר לא מעריך את עבדות הפיתוח.
עם כל רגע שעובר היא פחות ופחות מרוכזת במצגת שלה ויותר ויותר עסוקה בקרב (הנוסף) שהולך להתפתח בינה לבין אמיר בדקות הקרובות.
נעבור לצד השני של הגבול.
אמיר מצידו חשב שהפעם זה הולך להיות קל.
הדרישה שלו מאוד ברורה.
בניגוד לפעמים אחרות, הוא לא חושב שיערה תאמר שיש יותר מדי נקודות פתוחות באיפיון.
מדובר בשינוי מינורי – אם שואלים אותו, זה בכלל היה צריך להחשב באג, אבל למען שלום בית הוא לא הלך במסלול הזה אלא הגדיר פיצ'ר חדש.
ברור לו שזה עניין של יום יומיים עבודה (ואם ישאלו אותו, הוא גם ידע להגיד מי נכון שיעשו את העבודה).
כשהוא שומע את יערה אומרת שלושה שבועות, הוא מרגיש שעובדים עליו.
הוא מרגיש שכל המאמץ שהוא עשה כדי להיות בסדר ולהיצמד ל Process, היה לשווא.
לא משנה מה הוא יבקש, התמחור המינימלי תמיד יהיה שלושה שבועות.
בשלב הזה הוא מפסיק להקשיב ליערה.
הוא מנסה להרגיע את עצמו כדי לא להתפרץ עליה.
זה מחזיק מעמד כמה דקות.
...
אני אשאיר לכם ולכן להשלים את הסיפור, אני בטוח שכולכםן מכירים.ות איזו יערה או אמיר כאלה...
מה אמיר ויערה היו יכולים לעשות אחרת?
הדרך היחידה, לדעתי, להתמודד עם מצב כזה היא לשנות את הנתיב הקבוע של הדינמיקה בינהם על ידי הנכחה של הנחות היסוד.
אם יערה הייתה פותחת את הפגישה ואומרת משהו כמו:
"תראה אמיר, עשיתי הכנה יסודית לפגישה הזו, אבל אני חוששת שכשתשמע את מה שיש לי להגיד אתה תחשוב ששוב תקענו מחיר מופרז ושוב נגיע לפיצוץ.
אני ממש לא רוצה להגיע לשם.
אתה אולי חושב שזה תיקון קטן – אני רוצה להראות לך במה הוא כרוך ואני מציעה שאחר כך נחשוב יחד מהי הדרך הטובה ביותר לממש אותו."
פתיחה כזו, שבה הנחות היסוד מונחות על שולחן עשויה לנטרל חלק מהרגשות שעלולים להתפתח בעקבות הדברים ולהוביל לדיאלוג יותר רגוע.
אם בתחילת השיחה, אחד הצדדים ישים על השולחן, את האפשרות שהשיחה תוליד אסקלציה בגלל פרשנות לא נכונה של מה שיאמר,
אם הנחות היסוד ידוברו בין הצדדים לפני שהם ניגשים לדבר על הנושא הקונקרטי שעל הפרק, יש אפשרות שהדיון לא יסתיים בעוד יום קרב.
