הקבוצה כשלם

ההנחה היא שהוא ורק הוא יקבע את גורל המלחמה שמתרחשת עכשיו באוקראינה ויכתיב למעשה את היחסים בין המערב לרוסיה בשנים הקרובות.

בעצם ההנחה היא שמדובר ב one man show.

האומנם?

זה מזכיר לי את הסיפור (העצוב) של באיזיט השני.

ב1485 פירסם באיזיט השני , הסולטן של האימפריה העותומנית צו האוסר את השימוש במכונת הדפוס בשפות האסלאמיות ברחבי האימפריה.

הוא חשש שמא הדפסת הקוראן בעותקים רבים תביא לזילזול בו.

מכונת הדפוס שהומצאה זמן קצר קודם הובילה לסדרה של מהפכות משמעותיות בעולם. הדפוס היה אחד המרכיבים החשובים במעבר של העולם המערבי מימי הביניים לעידן הרנסנס.

הוא תרם רבות למהפכה המדעית ולשינויים החברתיים הדרמתיים שהיא יצרה.

בזמן שבאיזיט השני קיבל את ההחלטה שלו התקיימו הנצרות והאיסלם זו מול זו כשתי תרבויות שוות בכוחן.

300 שנה מאוחר יותר, כשבוטלה החלטתו של באיזיט השני, העולם הנוצרי כבר שלט כמעט על כל הגלובוס, הוא היה עשיר יותר, חכם יותר וחזק הרבה יותר מהעולם המוסלמי.

ישנה טענה שמאבק הדמים שקיים בעולם בין האסלם הקיצוני אל כל מה שריח של מערביות נודף ממנו, הוא תוצאה של הפער הזה בין ההצלחה של המערב אל מול מצבו של האיסלם.

האם יתכן שהשינוי הדרמתי הזה קרה בגלל החלטה אומללה אחת של אדם אחד?

האם יתכן שללא ההחלטה הזו ההיסטוריה העולמית היתה מתפתחת באופן שונה לחלוטין?

אנחנו כמובן לעולם לא נדע את התשובה לשאלות האלה.

אז בואו ננסה שאלה קצת שונה.

עד כמה יש מקום לפרט בודד, חשוב וחזק ככל שיהיה, בקביעת המציאות ההיסטורית.

התשובה לכאורה ברורה.

אם הפרט הזה הוא חזק ויש לו יכולת לכפות את עמדתו על שאר הא.נשים סביבו, אז התשובה פשוטה – כן, יש לו מקום.

דוגמא קלסית היא היטלר למשל, ששינה בעצמו את ההיסטוריה במהלך שלעד יהיה כתוב על שמו.

אבל האם זה באמת כל כך פשוט?

הרי אותו פרט (ולא משנה אם זה היטלר או הנמסיס שלו, צ'רצ'יל) צמח בסביבה שאפשרה לו להפוך להיות מה שהוא ואולי משמרת אותו בתפקיד בגלל צורך שהוא מקיים עבורה.

מה שאני בעצם שואל זה האם המנהיג או המנהיגה הםן אלה שכופים את המציאות על הסביבה

או...

שמא הםן ומעשיהםן הם בעצם מענה לצורך שקיים בתוך ההמון שממנו צמחו.

במילים אחרות, האם המנהיגות, גם האוטוריטרית ביותר, משרתת את עצמה או שמא היא בעצם כלי בידי הסביבה שיצרה אותה כדי לממש מאוויים סמויים.

ווילפרד ביון שכבר הוזכר פה בעבר השתמש במושג Valency כדי לתאר מוכנות פסיכולוגית אישית. מין נטיה טיבעית שיש בכל אחד ואחת מאיתנו לכיוון מסויים.

הקבוצה, אליבא דביון, מזהה את ה Valency של כל אחד ואחת מחבריה.

(זה קורה כמובן באופן לא מודע – זה לא שהקבוצה מתכנסת ומחליטה מה הנטיה הפסיכולוגית של כל אחד ואחת מחבריה).

החידוש המעניין של ביון היה שהוא זיהה שהקבוצה מנצלת את ה Valency של חבריה כדי להעניק להםן תפקיד לא פורמלי שישרת את הקבוצה כולה.

{

בסוגריים נאמר שמנהיגות היא רק אחד התפקידים הלא פורמליים שהקבוצה מעניקה למי מחבריה, אבל יש כמובן גם תפקידים אחרים.

הדרך הכי טובה לדעתי לראות את הדינמיקה הקסומה הזו היא דרך היזכרות בכיתה שלכםן בבית הספר.

תחשבו על התפקידים הלא פורמליים של חלק מהתלמידים והתלמידות בכיתה.

הליצן או הליצנית של הכיתה, השעיר או השעירה לעזאזל, החכמולוג.ית, עורך.ת הדין – ועוד תפקידים רבים ומשונים.

אותם תלמידים.ות קיבלו את התפקיד הזה מהכיתה כולה משום שהתקיימו שני תנאים:

• לכיתה היה צורך שמישהו או מישהי ילוהקו לתפקיד זה או אחר – זה שירת צורך של הקבוצה

• למי שקיבלו את התפקיד היה את ה Valency – נטיה/ מוכנות לקבל את התפקיד.

סגור סוגריים.

}

ההנחה המהפכנית שיש ברעיון של ביון הוא שיש דבר כזה קבוצה ושהקבוצה הזו מובחנת מאוסף הפרטים שמרכיבים אותה.

הקבוצה היא לא רק החיבור של כלל מרכיביה אלא ישות עצמאית.

הקבוצה היא אורגניזם חי, שיש לו עולם מודע וגלוי וכן עולם לא מודע וסמוי ושניהם יחד הופכים אותה למה שהיא.

לקבוצה יש תקוות ושאיפות יחד עם חרדות וחששות, לקבוצה יש דחפים, יצרים ומעצורים, לקבוצה יש מחשבות כוונות ואפילו חלומות.

ביון קרא לזה הקבוצה כשלם – The group as a whole.

זו אבחנה מהפכנית מפני שהיא הופכת את ההתבוננות על הדינמיקה של מה שקורה בקבוצה להרבה יותר מורכבת (ומעניינת).

כשאני עובד עם קבוצות אני בוחן את הדינמיקה בתוכן דרך שלוש נקודות התייחסות:

• היחסים בין הפרטים בקבוצה (ההתרחשות שמתקיימת בקשרים הזוגיים, המשולשים וכו שבתוך המארג הקבוצתי הרוחש)

• היחסים בין הפרטים בקבוצה עם הקבוצה כשלם (למשל דרך התפקיד הלא פורמלי שלהםן בקבוצה)

• היחסים בין הקבוצה כשלם אל המשימה המרכזית של הקבוצה (ברמה הגלויה – מה שנאמר, וברמה הסמויה – מה שלא נאמר אבל מקבל ביטוי התנהגותי)

התבוננות בקבוצה דרך פריזמה רב מימדית שכזו מאפשרת הבנה עמוקה יותר של הדינמיקה בקבוצה.

היא מאפשרת לזהות לאיזו מטרה מופנים המשאבים של הקבוצה – האם הם משרתים את המטרה שלשמה הקבוצה קיימת (AKA המשימה המרכזית) או שמא הקבוצה לוקה בתופעה אוטואימונית כזו אחרת שבה המשאבים שלה מופנים כדי להכשיל אותה.