הסמכות הפנימית שלי רועדת
29-05-2022
נתחיל בסיפור (אמיתי לגמרי).
הסיפור שלנו מתרחש באחת ההרצאות במסגרת הלימודים שלי בתכנית לפיתוח ארגוני בגישה פסיכואנליטית מערכתית.
בכיתה מרצה אחד מחברי הסגל של התכנית, אדם מרשים, ידען מופלג ובעיני גם מרצה בחסד.
בשלב מסויים מתחילה תנועה בכיתה, מישהי קמה להכין קפה, מישהו נכנס באיחור ויוצר המולה קטנה ובפינת הכיתה מתפתחת שיחה שמוסיפה לתחושה של איבוד קשב.
זה לא היה אירוע דרמתי במיוחד – לו רצה, יכול היה אותו מרצה לסיים את האירוע בקריאה קטנה לסדר.
אבל זה לא מה שהוא עושה.
במקום זאת. הוא שותק לכמה רגעים ואז אומר את המשפט: "ברגע זה הסמכות הפנימית שלי רועדת".
אפשר לדבר שעות על מנהיגות וסמכות אבל מעט מאוד פעמים אפשר ללמוד עליהן כל כך הרבה ממשפט אחד קטן.
נניח לסיפור הזה כרגע, נחזור אליו בהמשך.
למנהיגות יש פנים רבות. היא באה לידי ביטוי במגוון של דרכים וצורות.
מבלי להיכנס להגדרות פורמליות מדי, נראה לי שנוכל להסכים שעיקרה של המנהיגות הוא השפעה על הסביבה לנוע בכיוון מסוים.
למי שנמצאים או נמצאות בפוזיציה מנהיגותית משמעותית יש איזו עוצמה פנימית שמקרינה על הסביבה ומשפיעה עליה.
העניין הוא שמנהיגות כמו תכונות או איכויות אנושיות אחרות לא מתפזרת או מתחלקת בצורה מאורגנת.
האם בכל אדם יש פוטנציאל להיות מנהיג?
אולי.
האם כל מי שיש בו את הפוטנציאל הזה בהכרח מממש אותו כל הזמן?
כנראה שלא.
לפעמים הכוחות הפנימיים האלו שאנחנו קוראים להם בשם הכולל מנהיגות באים לידי ביטוי בצורה שמקדמת את המטרות שלנו אבל לפעמים אותם כוחות פועלים בכיוון הפוך.
למה זה קורה?
כי מנהיגות מעוררת באופן קבוע את השאלה הבסיסית אודות הרשות שאני נותן לעצמי להשפיע על א.נשים.
{
בסוגריים נאמר שעבור טיפוסים מסויימים ניהול פורמלי, כזה שיש בו רשות חיצונית לקבל החלטות עבור אחרים.ות, הוא קשה יותר(!!) ממנהיגות ללא סמכות.
כשאני מנהל, אני מתחכך באופן קבוע עם שאלת הסמכות שניתנה לי לקבל החלטות עבור מישהו אחר.
יש כאלה שזו סוגיה לא פתורה עבורם שמלווה אותם כל הקריירה.
סגור סוגריים.
}
הרשות הפנימית הזו להיות מנהיג או מנהיגה, להוביל את הסביבה שלי לעבר המטרות שלי, קשורה באופן מובהק לסוגיות של סמכות וגבולות.
איפה הקשר לגבולות?
אם תשאלו מנכ"לים ומנכ"ליות, תשמעו מהםן שחלק מרכזי מהעבודה שלהםן קשור בלפרוץ גבולות ולקרוא תיגר על מוסכמות וכללים.
העניין הוא שלפריצה של גבולות יש מחיר.
גבולות ומסגרות הם צרכים נפשיים אנושיים מאוד בסיסיים. הם שומרים עלינו מלחוות חוויות של תלישות, שרירותיות וחוסר שליטה, שעשויות לעורר בנו חרדה ולשתק אותנו.
למנהיגים ומנהיגות יש ככל הנראה את היכולת להימצא במרחב הזה שבו הגבולות לא ברורים ולחזור הביתה בשלום.
אלא שלכל דבר יש מחיר ושום דבר לא מגיע בחינם.
אם אני עסוק חלק ניכר מהזמן שלי בפריצת גבולות ובהובלת א.נשים על מעבר לגבולות האלה ואם אני לא משקיע בעיבוד של החוויה הזו היא עלולה לצוף ולבוא לידי ביטוי בדרכים שונות (ומשונות. לגמרי משונות).
אני אסביר.
מהשותפה שלי, הדר קליר, למדתי (ועדיין לומד) על ד"ר אנג'לס אריאן – חוקרת, אנטרופולוגית ופסיכולוגית שחקרה תרבויות ילידיות בכל רחבי העולם.
בין יתר ספריה, היא כתבה את The four fold way שבו היא מתארת ארבעה ארכיטיפים מנהיגותיים שהיא זיהתה במחקריה.
אחד הטיפוסים האלו הוא ה Worrier.
ה Worrier הוא מה שאנחנו בתרבות המערבית קוראים לו מנהיג.ה.
התכונה המרכזית של ה Worrier היא הנוכחות שלו.
החלק שמעניין אותי בניתוח הארכיטיפים של אריאן הוא הצד המוצל שיש להם - אני לא סגור אם זה המונח המקורי שהיא משתמשת בו או הברקה של הדר – כך או אחרת, הצד המוצל הוא המצב שבו הנוכחות של ה Worrier לא באה לידי ביטוי ובמקומה מופיעים דפוסים התנהגותיים אחרים.
לכל מנהיג או מנהיגה, יש את הכפתורים שאם ילחצו עליהם, החלקים המוצלים של המנהיגות שלהםן יקבלו ביטוי.
אריאן מצביעה על שלושה דפוסים מוצלים כאלו שיש ל Worrier: קושי עם סמכות, מרדנות וחוסר נראות.
מבין השלושה, אותי מעניינת בעיקר התופעה של חוסר הנראות – המקרים שבהם המנהיג או המנהיגה לוקחים.ות צעד אחורה ובמקום להיות בנוכחות הםן נאלמים.ות ו/או נעלמים.ות.
במצבים האלה אני שומע מהםן הסברים מאוד מתוחכמים למה עליהםן להימנע מלעשות את הפעולה המתבקשת – המנהיגות והנוכחות שלהםן פשוט נעלמת.
נחזור למרצה שלי מתחילת הטור.
זו כנראה היתה החוויה שלו באותו הרגע.
הנוכחות שלו נעלמה. אחד הכלים המנהיגותיים המרכזיים שלו פתאום הפסיק לעבוד והוא חש אין אונים מול הסיטואציה.
אני בטוח שכל מי שעסק.ה בניהול יכול.ה להזדהות עם הסיפור ועם התחושה שהוא מייצר.
היופי בתגובה שלו (הסמכות הפנימית שלי רועדת) היה זה שהוא פשוט הניח באופן כנה ואמיץ את האמת על השולחן.
הוא אמר לנו בצורה שיכולנו להתחבר אליה שמה שקורה בחלל הכיתה מערער אותו וגורם לו להרגיש שהנוכחות שלו המנהיגותית שלו חומקת ממנו וזו תחושה קשה.
כלומר, במקום לנסות לתפוס שליטה על האירוע דרך הסמכות החיצונית שיש לו כמרצה בכיתה, הוא פנה לסמכות הפנימית שלו בזה שהוא הנכיח אותה מול כולנו.
אני לא בטוח שזה הפתרון לכל מצב אבל זו בהחלט אפשרות.
ולכן בפעם הבאה שאתם או אתן מרגישים.ות שהסביבה גורמת לסמכות הפנימית שלכםן לרעוד, לפני שתנסו להרגיע אותה בכח, אולי שווה שתשקלו לשתף את הסביבה במה שעובר עליכםן.
אתםן עשויים להיות מופתעים.ות ממה שיקרה...
