מודל עוגת השכבות - דברים שרואים משם לא רואים מכאן
19-06-2022
כשמספר שלוש שלנו שיחקה כדורסל במסגרת קבוצת נוער, היא חשפה אותי למכשיר פשוט ומתוחכם שהמאמנת שלה נתנה להן להתאמן איתו.
אלו היו משקפיים, רק שבמקום הזגוגית היה בחלק התחתון מין פלסטיק אטום שמנע מהן לראות את הרצפה של האזור שקרוב אליהן.
לא יודע אם אני מצליח להעביר את התמונה, אבל בגדול זה מכשיר שנועד לסייע להן להקפיץ בלי לראות את הכדור.
בכדורסל זה עניין בסיסי, אם המבט של השחקנית מרוכז בכדור שהיא מקפיצה היא לא יכולה להבחין במה שקורה מסביב ולכן היא צריכה להתאמן כדי להגיע למצב שהקפצת הכדור היא פעולה כמה שיותר טיבעית שלא דורשת משאבים קוגניטיביים.
נזכרתי בסיפור הזה במהלך פגישה שקיימתי בשבוע האחרון.
בפגישה דיברנו על הקושי שיש למנהלים ומנהלות להתרומם מעל השוטף והדחוף.
זו אמירה שאני שומע לא מעט. שהשוטף מציף ואין זמן להרים את הראש ולהסתכל על מה שמעבר לקצה האף.
אני לא מתווכח עם סוגיית הזמן, יש לא מעט מקרים שהעומס הוא באמת גדול ואין דקה זמן לנשום.
זה מבלבל וגורם לא.נשים לחשוב שהבעיה שלהםן היא עומס עבודה ולכן הפיתרון קשור בניהול זמן טוב יותר.
אני בטוח שיש מקרים שהתובנה הזו נכונה עבורם, אבל מהניסיון שלי, אלו היוצאים מהכלל.
לרב, הבעיה היא לא ניהול הזמן אלא תפיסת התפקיד – הפוזיציה הניהולית.
אני אסביר למה אני מתכוון.
נניח שאני מנהל בארגון ומעלי ומתחתי יש שכבות ניהול, שאני משפיע ומושפע מהן.
העבודה שלי במקרה הזה, תהיה לבצע את המשימות שבאחריותי כך שאלו שמתחתי ואלו שמעלי יוכלו לעשות את העבודה בצורה הכי טובה.
עד כאן אני מניח שאין ויכוח, זה די טריוויאלי.
עכשיו נשאלת השאלה האם המקום שלי בין השכבות השונות הוא סימטרי. כלומר, האם זויית הראיה שלי צריכה להיות שקולה בין איך שרואים את המצב אלו שמעלי לבין איך שרואים אותו אלו שמתחתי.
לפני שתענו על השאלה הזו, כמה מילים על מושג שכולכםן מכירים ומכירות –The big picture
אחד ההבדלים בתפיסת המציאות בין שכבות הניהול השונות בארגון הוא היכולת של המנהלים והמנהלות לראות את התמונה הגדולה.
המבנה הארגוני גורם לזה שככל שאנחנו עולים בהיררכיה הארגונית, המשימות שלנו קשורות בהיבטים יותר רחבים של המערכת ולכן אנחנו נדרשים ליכולת להסתכל עליה מפרספקטיבה יותר רחבה.
העניין הוא שזה לא תהליך טבעי עבורנו.
למה לא טבעי?
המח שלנו הוא אותו מח שהיה לאבות אבותנו שירדו מהעצים באפריקה והפכו להיות מה שאנחנו קוראים לו היום ההומו-ספיאנס.
ותנו לי להגיד משהו על אותם אבות מייסדים של המין שלנו – הפיצ'ר הזה של ה big picture לא כל כך היה שימושי עבורם.
להיפך!
המח שלהםן היה בנוי כדי להתמקד בפרטים הכי הקטנים בסביבה הקרובה. היכולת להתמקד בפרטים היתה לפעמים ההבדל בין חיים למות, בין הישרדות לכליה.
הם טמנם הצליחו להשתלט על העולם בתהליך מהיר ומדהים – אבל אף אחד מהם לא ראה מראש את המהלך הזה ולא תכנן אותו. הם היו מרוכזים בלשרוד את היום הקרוב.
הזמן שעבר מאז, עשרות אלפי שנים בודדות, הוא אפסי מבחינה אבולוציונית.
כשאנחנו הולכים בבוקר לעבודה, אנחנו צריכים לזכור שבמובנים מסויימים, המח שלנו עדיין חושב שאנחנו יוצאים לצוד וללקט ומכל פינה יכול לבוא טורף.
אם כן, התכונה הזו שאמורה להיות חלק מתפיסת התפקיד שלנו ככל שאנחנו מטפסים במעלה סולם הדרגות הארגוני, היא לא כל כך טבעית עבורנו.
וזה לא רק זה – העולם הארגוני בנוי ככה שאנחנו נעים בו בכיוון אחד, מלמטה למעלה (בדרך כלל).
בכל תפקיד שנעשה, נכיר הרבה יותר טוב את מה שנמצא בשכבה שמתחתנו ווגם נרגיש שם הרבה יותר נח – פשוט כי משם באנו.
לעומת זאת, את מה שקורה בשכבה שמעלינו יהיה לנו זר שכן מעולם לא ביקרנו שם.
כלומר זה לא רק שהמח שלנו מכוון אותנו להתמקד בפרטים הקטנים והמיידיים שמסביבנו, תהליך ההכשרה וההתקדמות החברתי והארגוני שלנו בנוי באופן הזה.
ולכן המחשבה שאם רק נפנה זמן, נוכל להתמקד בדברים החשובים ולא הדחופים, היא אשליה לא אמיתית.
כשאנחנו מוצפים בפרטים, גם אם נצליח באורח פלא לפנות זמן לחשיבה על ה big picture – הפרטים ימשיכו להעסיק אותנו ולמשוך אותנו למטה.
עכשיו נחזור לשאלה שהשארנו פתוחה.
האם כמנהל, עלי לנסות לראות באופן סימטרי גם את העמדה של שכבת הניהול שמעלי וגם את זו שמתחתי, או שמא עלי לאמץ עמדה אחת באופן מובהק יותר משל האחרת?
דעתי היא שבתור מנהל עלי לנסות לאמץ ככל היותר את זוית הראיה של השכבה שמעלי
(אני מדבר על זוית הראיה ולא על הדעות של המנהלים והמנהלות שלי. חשוב להדגיש את זה. אני יכול לראת את המציאות מהזוית שלהםן ועדיין לחלוק על העמדות שלהםן).
אני מאמין שתפיסת התפקיד של מנהלים ומנהלות צריכה להיות כזו שעליהםן לנסות כל הזמן לפרוץ את התקרה לשכבה שמעליהםן וליצור ואקום ניהולי מסויים אל מול השכבה שמתחתםן.
אני מגיע למסקנה הזו משלוש סיבות עיקריות:
הראשונה היא מפני שכמו שכתבתי הנטיה הטיבעית שלנו היא בדרך כלל הפוכה והיא זקוקה לאיזון
השניה היא מפני שככל שאני מותיר ואקום מתחתי אני מזמין את מי שנמצא שם להתמקם במרחב שעזבתי וזה משחרר אותי מלראות את כל הפרטים שמפריעים לי לראות תמונה יותר רחבה. וככל שאצליח לפרוץ אל השכבה שמעלי, אוכל לראות את המציאות מזווית יותר רחבה.
השלישית היא שכשכולםן נדחפים.ות ונמשכים.ות כלפי מעלה – הארגון כולו גובה ויכול לראות יותר רחוק.
{
בסוגרים נאמר שיש ארגונים שנמצאים בדיוק בכיוון ההפוך.
נער הייתי וגם זקנתי וזכיתי לראות ארגונים שההנהלות שלהם מתעקשות להתחפר בפרטים טכניים של היום יום והשוטף.
כשזה קורה, זו יכולה להיות אינדיקציה לחשש גדול וחוסר אמון של ההנהלה בעצמה.
ובכל מקרה, זו תופעה לא בריאה שצריכה להדליק נורות אדומות – נורות שאף אחד כנראה לא יראה היות וההנהלה, שאמורה לראות את הנורות האלה, לא מצליחה להרים את הראש.
חבל.
סגור סוגריים.
}
עכשיו תאמרו בוודאי שזה מאוד תלוי בארגון.
ובטח תשאלו - מה אם המנהלים.ות שלי לא יתנו להיכנס למרחב שלהםן?
ומה אם אלו שכפופים.ות לי לא ישתפו פעולה ולא יכנסו לואקום שהותרתי להםן?
זה בהחלט נכון!
מאוד קשה לדחוף את זה לבד.
אבל צריך לפחות לנסות, לא?
