חופש חופש תרדוף
18-09-2022
אֲרוּרָה הָאֲדָמָה, בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְקוֹץ וְדַרְדַּר, תַּצְמִיחַ לָךְ; וְאָכַלְתָּ, אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם
כך מסתיימת האפיזודה של אדם בגן עדן.
העונש שלו על האכילה מפרי עץ הדעת הוא שמעתה הוא יצטרך לגדל בעצמו את מה שהוא אוכל.
אם חושבים על זה, הפסוקים הקצרים האלה הם תיאור מתומצת ודי מדויק של המהפכה החקלאית שהתרחשה לפני 10-12 אלפי שנים.
במידה מסויימת עד המהפכה החקלאית בני האדם חיו בסוג של גן עדן.
הם היו מאורגנים בחבורות קטנות של לקטים ציידים שחיו ברמה גבוהה של חופש ממחויבויות.
הם לא היו כבולים למקום מסויים ולא נדרשו לטפל בבעלי החיים שאותם הם אכלו.
כאשר משהו הפריע להם במקום בו הם חיו הם פשוט עברו למקום אחר (אגב, בדרך הזו הם הגיעו בפרק זמן קצר יחסית לכמעט כל מקום על הגלובוס, תוך כדי השמדה של כמעט חצי מאוכלוסית היונקים הגדולים בעולם – למי שחשב שהשמדת מינים היא תחביב אנושי מודרני).
הם עבדו הרבה פחות שעות מאשר צאצאיהם החקלאים,
הם לא היו כבולים למנגנונים חברתיים מורכבים,
לא היו להם היררכיה ומעמדות,
לא היה כסף או רכוש
ולא היתה מחויבות לפרקטיקה דתית.
יש מי שיאמרו שהם היו בני האדם הכי חופשיים בהיסטוריה האנושית.
אולי.
אם ממשיכים את הקו הרעיוני הזה, אפשר לומר שלאורך ההיסטוריה התקיים יחס הפוך בין כמות העושר/ נוחות/ רכוש שיש לנו, בני האדם (כמין, לא באופן פרטי) ובין יכולתנו להיות חופשיים.
אבל נראה שזה משתנה, נכון?
בשנים האחרונות יש יותר ויותר מודעות לחופש הבחירה של האדם הפרטי ואפשר לראות שאיפה יותר ויותר גדולה לשחרור מהכבלים של ממסדים עתיקים.
התופעה האחרונה שקיבלה את השם ההתפטרות השקטה היא עוד צעד בכיוון הזה – הפעם הממסד העתיק שמאיים על החופש של האינדיוידואל הוא מקום העבודה שלו.
תחשבו על זה רגע, ארגון, כשמו כן הוא. הוא בא לארגן, לסדר, לנהל פעילות של קבוצה של א.נשים.
איך מארגנים את כל הארגון הזה?
עם נהלים, כללים, מבנה ארגוני, הגדרות תפקידים, יעדים, מדדים, תהליכים ועוד כיו"ב דברים שאפשר לקרוא להם בירוקרטיה.
בירוקרטיה היא לא דבר רע, היא מאפשרת למערכות גדולות לתפקד.
אבל באותו זמן בירוקרטיה מגבילה את החופש של הפרט שאמור לפעול במרכזה.
{
בסוגריים נאמר שלבירוקרטיה יש נטיה לתפוח ולגדול בלי קשר לצרכים האמיתיים של הארגון.
בשלב מסויים היא מתחילה לשרת את עצמה עד שכבר לא לגמרי ברור למה קיימים כל התפקידים והכללים וההגדרות שעובדי ועובדות הארגון צריכים וצריכות לעבוד לפיהם.
סגור סוגריים.
}
אז צריך למצוא איזון - איזון בין הצורך של הפרט להרגיש תחושה של חופש מול הצורך ליצור ארגון... ובכן, מאורגן...
אבל את זה כבר ידעתםן, נכון?
מה שאני רוצה לחדד זה שהנקודה הזו, שבה הבירוקרטיה הארגונית פוגשת את תחושת החופש של הפרט היא הנקודה שבה יכולה להתפתח האחריות.
אני אסביר.
כבר סיפרתי את הסיפור המשפחתי שלנו על קניית ירקות?
יכול להיות שכן אבל נחזור לטובת מי שפספסו.
אני הולך לקניות עם רשימה של מוצרים.
בין היתר, מופיעים ברשימה קישואים ועגבניות.
אז אני קונה קישואים ועגבניות.
אני חוזר הביתה ונשאל איפה הבצל.
בשלב הזה נדמה לי שהעובדה שהבצל לא היו ברשימה תוציא אותי מהסיפור.
אלא שאז היא מפתיעה - "אני צריכה להגיד לך בצל?"
מסתבר שעבורה בצל זה obvious שאני אמור לדעת לבד להביא אותו.
מה הנמשל?
שכשמקטינים את דרגות החופש שלנו, המסר שנקלט אצלנו הוא שאנחנו משוחררים מאחריות.
בדיוק כמו שאני כשקיבלתי רשימת קניות מפורטת, לא הרגשתי צורך להגדיל ראש ולבדוק מה עוד חסר בבית – כך גם בארגונים שלכם ושלכן, ככל שהשכבה הבירוקרטית עבה יותר, תחושת האחריות של העובדים והעובדות הולכת ונשחקת.
ולהיפך – ככל שיש לעובדים ולעובדות יותר חופש לבחור מה ואיך לעשות את העבודה שלהםן, תחושת האחריות שלהםן תגדל.
(שזה מעניין כי לרב חופש קשור אצלנו לשחרור מאחריות ולא להגדלתה).
חשוב שנהיה עירניים לזה שהבירוקרטיה הארגונית מאפשרת לנו להתחבא מאחוריה ולחיות בשלום עם נורמות שאנחנו לא מוכנים להודות בהן, היא משחררת את העובדים והעובדות מלקחת אחריות על ההחלטות והמעשים שלהםן ועם יד על הלב, באמת צריך את כל המנגנון הארגוני הזה? הוא באמת משרת את הארגון?
איך תדעו מה באמת משרת את הארגון ואת מה אפשר לשקול מחדש?
פשוט תשאלו את העובדות והעובדים שלכםן.
הםן ידעו הכי טוב איך הםן רוצים ורוצות לעשות את העבודה שלהםן.
