אקדח במערכה הראשונה

15-01-2023

השבת קראו בבתי הכנסת את פרשת שמות, שפותחת את הספר הנושא את שמה.

כבר בתחילת הפרשה אנחנו פוגשים את מי שיהיה הגיבור הבלתי מעורער של ארבעה מתוך חמשת ספרי התורה - משה.

מעבר לזה שהוא אחד מגדולי המנהיגים בהיסטוריה היהודית, הוא גם דמות מרתקת.

למעשה הדמות והאישיות שלו משתלבות בתוך המנהיגות שלו.

בזה אעסוק היום.

יש הרבה מאמרים על המנהיגות של משה לאור מודלים מנהיגותיים מודרניים.

אני חושב שכמו הרבה מנהיגים ומנהיגות בהיסטוריה, הוא לא משתלב בתוך המודלים האלה.

משה, כמו צרציל, בן גוריון ועוד רבים אחרים – כנראה שלא היה מסיים קורס מנהיגות מודרני בהצלחה

(כשאני מדבר עם מנהלים ומנהלות על תפיסות ניהוליות מודרניות את מי הםן כמעט תמיד מביאים.ות כדוגמא נגדית? את האדון ג'ובס.

דוגמא נהדרת. אני תמיד רוצה לענות (אבל מתאפק) – כשתהיו סטיב ג'ובס נדבר.)

כבר הזכרתי פה בעבר את ה Role Analysis, טכניקה שאני אוהב להשתמש בעבודה עם מנהלים.ות בעבודה אישית וקבוצתית.

הרעיון של הטכניקה הזו היא לנסות להבין מהו התפקיד הלו פורמלי שהתפתח אצלנו משלבי הילדות המוקדמים, מהסביבה החברתית הראשונה שלנו (= משפחת המקור), ושמלווה אותנו בכל סיטואציה חברתית (וכמובן בתפקידי ניהול ומנהיגות). לא נרחיב כרגע על הטכניקה, נגיד רק שהיא מאוד פשוטה ותמיד עובדת, בבחינת כמה פשוט ככה חכם.

משה אמנם לא נמצא איתנו כדי לספר לנו על ילדותו ועל הדילמות המנהיגותיות שהוא מתמודד איתן אבל המקרא מספר לנו שפע של אינפורמציה כדי שנוכל להעלות השערות על המוטיבים האישיותיים שעיצבו את מנהיגותו.

סיפור ילדותו המיוחד של משה מאפשר לנו הצצה לחוייה שבמידה רבה עיצבה את חייו הבוגרים – נטישה.

אימו נאלצה לנטוש אותו.

פעמיים.

בפעם הראשונה כשנאלצה להניח אותו בתיבה ביאור.

בפעם השניה כאשר נאלצה להחזיר אותו לבת פרעה שמצאה אותו ביאור וביקשה ממנה להניק אותו עבורה.

בהמשך גדל כזר בבית פרעה.

עיברי בין מצרים.

נדמה שהחוויה הזו עיצבה את אישיות של משה והפכה אותו לאדם מופנם.

הוא איש של מעשים ולא של דיבורים.

איך אני יודע?

זה קל.

משה מעיד כך על עצמו "לא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם... כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי..."

בנוסף, הסיפור הראשון שהמקרא מספר לנו על משה הבוגר הוא על איך שהוא רואה מצרי מכה עיברי והוא קם והורג אותו. לא מדבר אלא עושה.

זו נקודה חשובה.

נחזור אליה בהמשך.

בהמשך משה מוביל את ישראל לצאת ממצרים למדבר במסע שלהם לארץ כנען.

מעבר לצורך הטכני של להנהיג את העם במדבר, המשימה המרכזית של משה היא ליצור את החיבור בין ישראל לאלוהים.

לבנות אמון בין הצדדים.

משה נכשל בזה פעם אחרי פעם.

למרות כל מה שאלוהים עושה עבורם, הם ממשיכים להתלונן, מסרבים להאמין שהוא אכן יוביל אותם בבטחה לארץ המובטחת ומבקשים לשוב למצרים(!!)

אחת הסיבות לכך לדעתי היא משה, שאישיותו המופנמת והקושי שלו לתקשר וליצור אמפתיה לא מאפשרת ליחסי אמון להתפתח.

השפה שהמקרא בוחר להשתמש בה כדי לתאר את היחסים בין משה וישראל היא מאוד קשה ומאופיינת בריב, כעס, אכזבה ויאוש – אין דוגמא לגילוי אמתיה ואהבה ביחסים של משה אל ישראל (ובכלל).

{

בסוגריים נאמר שגם בחייו האישיים של משה הוא חווה נטישה.

אישתו ושני ילדיו נעלמים מחייו בשלב מוקדם של הסיפור.

מה שמחזק את הנקודה שהתפקיד הלא פורמלי שלנו מגיע איתנו לכל מקום, גם לחיים האישיים וגם לחיים המקצועיים.

אין לנו תפקיד נפרד לכל מערכת חיים.

סגר סוגריים.

}

תופעה פסיכולוגית מאוד מוכרת היא הניסיון לשחזר פצעים כואבים מהילדות. כשיש לנו פצע פתוח שלא עיבדנו אנחנו ננסה לשחזר אותו שוב ושוב בחיינו הבוגרים וזאת מתוך הפנטזיה שהפעם נתקן את הסיפור והוא יגמר אחרת.

זה לא קורה.

ולכן השיחזור רק מעמיק את הכאב ויוצר דפוס מתסכל של חיטוט אינסופי בפצע.

אבל זה מפרנס יופי פסיכולוגים.ות שמנסים.ות לעזור לנו להיפרד מהצורך לשחזר אירועים מהעבר.

אחד הסיפורים הידועים על משה הוא הוצאת המים מהסלע.

תקציר האירועים הקודמים:

בני ישראל מגיעים למדבר צין ואין של מים (הפתעה גדולה – זה מדבר, למה שיהיו בו מים?)

הם מתלוננים ורבים עם משה.

משה ואהרון נאלצים לברוח לאוהל מפני ההמון.

אלוהים יורד ומורה למשה להגיד לסלע להוציא מים.

משה מכה בסלע פעמיים והמים נשפכים כמו שמפניה.

כולם מרוצים.

כולם?

כמעט כולם.

חוץ מאלוהים.

הוא כועס על משה שהכה בסלע ולא דיבר אליו כמו שהתבקש.

(זוכרים מה היה הדבר הראשון שמשה אומר לאלוהים? אני לא איש של דברים - כאמור, אקדח שהונח במערכה הראשונה... )

משה למעשה משחזר את הנטישה של אימו גם ביחסים עם אלוהים, שאמור להיות עבורו סוג של תחליף.

בעקבות האירוע הזה משה לא זוכה להיכנס לארץ. הוא ננטש פעם נוספת , הפעם על ידי אלוהים.

אחרי שהוביל את ישראל עשרות שנים מעבדות לחרות - הוא מת בודד ומאוכזב ומקום קבורתו לא נודע.

נקודה מעניינת נוספת היא שבמילות הפרידה של אלוהים ממשה הוא אומר לו שהוא יודע שמשה לא אשם, ושגם אחרי לכתו בני ישראל ימשיכו לעזוב את אלוהים.

"הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם-אֲבֹתֶיךָ; וְקָם הָעָם הַזֶּה ... וַעֲזָבַנִי, וְהֵפֵר אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ."

כך בסוף גם אלוהים מרגיש ננטש.

כאן הייתי אמור לסכם את הדברים אבל במקום זאת אני מעדיף לסיים בבית מתוך כנען, השיר החדש (והמבריק) של שלומי שבן, שמתאר שיחה בין מ' (משה), י' (יהושע) וכ' (כלב בן יפונה)

כל מה שי' בסך הכול אומר
מנהיג גדול צריך לדעת לוותר
לסגת כדי להיזכר בתור מה שכל חייו
ירצה לשכוח