ליל חניה בין מלחמה לאהבה

14-11-2022

'ליל חניה' של אלטרמן הוא בעיני אחד השירים היפים ביותר שנכתבו בעברית.
אלטרמן כתב אותו בהשראת אחד הקרבות שבהם השתתף במלחמת השחרור (הוא כמעט נפגע בקרב, והשמועה אומרת שבן גוריון נתן הוראה לשלוף אותו משם ולהחזיר אותו לבתי הקפה של תל אביב).
בשיר הוא מתאר את חוויית ההתארגנות של הלוחמים בלילה שלפני הקרב.
מה שמקסים בשיר, לדעתי, הוא היחס ההפוך שבין השפה הגבוהה והכמעט לא מובנת שאלטרמן משתמש בה לבין התוכן שהוא מתאר, תוכן שעוסק במציאות האפורה והמאוד לא זוהרת של חיי מחנה צבאי.
אני חושב שהפער הזה מייצג את המתח שהשיר מבטא בין האידיאל הנעלה שבלחימה על הקמת המדינת ובין העובדה שהמשימה הזו כרוכה בהרג ושפיכות דמים בשני הצדדים.
בצירוף מקרים מצמרר 'ליל חניה' הולחן (על ידי יאיר רוזנבלום) והוקלט כמה חודשים לפני מלחמת יום הכיפורים.

המציאות של 'ליל חניה' –  מציאות של שגרה בין קרבות – היא מאפיין מרכזי שחילחל אל אזורים רבים של החברה והתרבות הישראלית.
כבר יצא לי להתייחס פה בעבר לשפה הארגונית בישראל שמטובלת בלא מעט מוטיבים מהעולם הצבאי או מסיפורי מורשת קרב שכולנו גדלנו עליהם.

עוד נחזור ל'ליל חניה' היום אני רוצה להתייחס לארגונים שבהם המציאות היום יומית היא שדה קרב.
יש ארגונים שבהם רמת הסטרס שמופעלת על ובתוך המערכת היא כל כך גבוהה שכמעט באופן אוטומטי הם הופכים לזירת מלחמה.
המתח הרב (בין אם הוא אמיתי או מדומיין) שקיים במערכת, יוצר מצב בו המחיר (שוב, אמיתי או מדומיין) של כל טעות הוא גבוה כך שטעות של צד אחד היא התירוץ של כל השאר.
כמו בבדיחה המפורסמת על שני החברים שכשהם רואים דב ביער, האחד נועל מהר נעלי ספורט.
כשהשני שואל אותו אם הוא חושב שנעלי הספורט יעזרו לו לרוץ מהר יותר מהדוב, הוא עונה אני לא צריך לרוץ יותר מהר מהדב, אני צריך לרוץ יותר מהר ממך.
כך, במצבי לחץ קיצוניים, הדינמיקה שנוצרת דוחפת את א.נשים להעדיף לא להיות אשמים מאשר לקחת סיכון ולשתף פעולה.

תחשבו על האירוע הכי בסיסי ויום יומי שיכול להיות.
עובד, נגיד שקוראים לו יניב והוא מנהל מכירות איזורי, פונה לקולגה, נגיד שקוראים לה אפרת והיא מנהלת הרכש, עם בקשה לעשות משהו דחוף.
כמה זה דחוף?
אי אפשר באמת לדעת, נכון?
בארגונים כאלה, הכל תמיד דחוף.
שני הצדדים יודעים את זה.
שני הצדדים גם יודעים שאפרת לא חיכתה באפס מעשה שיניב יפיל עליה את הבקשה הזו – עבורה זה בלת"מ שדורש לשנות את התכניות שלה.
אז מה עושים?
מגבירים את ווליום.
יניב ינסה להלחיץ את אפרת באמצעות רטוריקה של "הנה, סוף העולם מגיע ומה שיציל אותנו זה שתעזבי הכל ותעשי את מה שביקשתי".
אפרת, תנסה להדוף או לדחות את הבקשה מהסיבה הפשוטה שזה משבש לה את התכניות וגם היא בלחץ לא פחות מיניב.
הדיאלוג הזה עלול בסבירות גבוהה להפוך לקונפליקט בואכה יום קרב – אם זה יקרה תוך שניות או דקות זה כבר עניין שקשור לטמפרמנט של מיודעינו אפרת ויניב.

כשאנחנו נמצאים בסביבה מאוד לחוצה לאורך זמן, אנחנו מאבדים את היכולת להשתמש במגוון הרחב של אפשרויות התקשורת עם הסביבה, החוויה האישית היא הישרדותית ומרחב התגובות שלנו מצטמצם ל fight or flight.
בארגונים לחוצים כאלה, המרכיב המשמעותי באינטראקציות הבין אישיות הוא הכח.
כשיניב מבין שהוא צריך משהו מאפרת, הוא כבר מניח מראש שהיא תגיד לו שהיא לא יכולה (הוא צודק – היא באמת לא יכולה).
הוא כל כך לחוץ שהדבר היחיד שהוא מסוגל לעשות זה לנסות להדביק את אפרת בלחץ שלו  ואם זה לא יעבוד (וזה לא יעבוד – יש לה מספיק לחץ משלה) הוא ישתמש בכח ויהיה תוקפני כלפיה.
כשהוא יגלה שהלחץ שהוא מפעיל לא עוזר הוא יעשה כמובן את הדבר המתבקש ו... יפעיל עוד לחץ.
וחוזר חלילה...

העניין הוא שאין לו באמת כח.
הוא מזייף כח.
זה הכלי היחיד בארסנל הכלים שלו שבאמת זמין לו במצב הלחוץ בו הוא נמצא.
המצב של אפרת לא שונה, היא כאמור, תבחר ב fight or flight.
גם זה לא יעזור.
אם תנסה לברוח הוא ימשיך לרדוף, אם תנסה להילחם – התחזית היא לעלייה בטמפרטורות.

מי שעובדים בארגונים כאלה, מבינים בדיוק על מה אני מדבר.
התחושה היא שכל יום במשרד הוא שדה קרב אחד גדול.

מה אפשר לעשות?
נקדים ונאמר שזה אתגר מאוד מורכב ויהיה קשה עד כדי בלתי אפשרי לשנות את הארגון.
שינוי יכול להעשות, ברמת העובד או העובדת שיחליטו להתמודד עם הדינמיקה הארגונית הזו ולצאת מהלופ של מאבקי כח אינסופיים על כל דבר.
כדי לצאת מהלופ הזה צריך להיות מסוגלים לקבל החלטה שכח הוא לא האופציה הראשונה ובמקומו להשתמש בחמלה.
כן, חמלה.
זה מאוד קשה.
קשה למצוא את החיבור לרגש החמלה כשאנחנו בחוויה של שדה קרב.
אבל זו הדרך היחידה לשנות את הדינמיקה סביבנו.

אם אפרת לא תראה ביניב רק את התוקפנות שלו אלא גם את חוסר האונים שלו ואת הניסיון שלו לזייף כח, היא אולי תצליח לשנות את הדינמיקה של הדיאלוג בינהם.
אם היא תעצור שניה לפני שהיא עוברת לשלב של 'כח יענה בכח' ותסתכל על הסיטואציה ממרחק מסוים, היא עשויה לראות את המצוקה שיניב נמצא בה - מתוך ההתבוננות הזו יתכן שהיא תוכל להתחבר לחמלה ורגישות.
זה כמובן לא אומר שאפרת בהכרח תענה לבקשה של יניב.
ממש לא.
אבל משהו בשיח, לפחות מהצד שלה, ישתנה.
זה כנראה לא יפתור את הקונפליקט אבל זה בהחלט עשוי להנמיך את גובה הלהבות ואת התחושה של זירת קרב.

אם נחזור ל'ליל חניה' של אלטרמן, הבית החמישי נפתח במילים "על אהבה הוא מדבר, בה הוא פותח".
אלטרמן מתאר כנראה את המפקד שפונה אל החיילים לפני הקרב.
אבל בניגור למצופה, המפקד לא פונה לרגשות האגרסיביים והמיליטנטניים, הוא פותח באהבה – אהבה למדינה אולי אהבה לאהובה שבבית, אבל אהבה.
בהמשך, אותו מפקד ידבר על הקרב ועל העול שמוטל על החיילים, אבל בפתיחת דבריו, הוא פונה דווקא לרגש הכי רחוק משדה הקרב – אהבה.
מקסים.

ליל חניה. בקול דברים, בשחוק, בגדף
בהמולת מלאכות הוא קם, הנה הנו
כמו פני עיר נבנית פניו של שדה הקטל
בהתפרש המחנה אשר דינו
להיות שופך דם האדם ומגינו.

ליל חניה, ליל זמר, ליל שחקים רקוע
ליל רוב מלאכות חופזות, ליל אד מן הדוודים
ליל שמוסך את כישופה של רעות רוח
בבניינה של ממלכה, ליל נדודים
ניצב פרוש על היחיד והגדודים.

מתוך אשמורת ראשונה, בין חוף וגבע
היה נשקף פתאום מראה המלחמה
כמו הווי צוען, חבור יתד וחבל
בו חירותם של מסעות וחירומם
בו הכלים והחוקות בעירומם.

ליל חניה, ליל זמר...

בו מליצת סיסמות הזמן, אשר לא פרק
שירה צרופה בן יעסוק, חלילה לו
ורק הזמר הנפוץ, שלא דבר ערך
ולא שכיית חמדה הוא, יישאן במלוא
צווחת צבעיו החריפים על חלילו.

על אהבה הוא מדבר (בה הוא פותח)
ועל חובה וקרב ועול, הכל בכל
אין הוא אומר את זאת בכל דקויותיה
של השירה, אבל אומר בקול גדול
בלי מורך לב ובלי חשש מפני הזול.

ליל חניה, ליל זמר...

עת מלחמה גם צלם הדברים האלה
היה צלמה לקול זמרת פזמון תועה
עוד ימשכו המה כמו נימה מחלב
נפשו של דור, גם בשדה זרועה
לזכור, לא רק לרע, ימי רעה.

גם זה נשלב במלחמה כל זה גם יחד
כמו אבחת אביב נמסך בעם מליל ומשחרים.
כל זה מתל ומגדות נחל יהיה
עולה ביעף ושב נקטע בילל
של איש זונק ואיש יורה ואיש נופל
של איש זונק ואיש יורה ואיש נופל...