כוכב הצפון
20-02-2023
אני אפתח בעובדה לא מעניינת במיוחד על עצמי.
אני לא ישן טוב בטיסות.
לא נרדם.
למעשה בטיסות קצרות אני לא ישן כלל - גם אם הן בשעות הלילה.
העובדה הזו, שהיא די מעצבנת כשלעצמה, הופכת לתסכול עמוק נוכח הכישרון של אישתי להירדם על המושב עוד לפני שאני מספיק לחגור את עצמי.
לפני כמה שנים, נפל לי אסימון בהקשר הזה.
הבנתי שאני סובל מחרדת טיסה קלה.
אני אמנם לא חושש מטיסות ובדרך כלל מחשבה על טיסה לחו"ל מעלה בי רגשות מאוד חיוביים. אבל כנראה שיש אצלי איזה אלמנט חרד בזמן שאני באויר, שבגללו אני לא מספיק רגוע כדי להירדם.
לא הייתי מטריד אתכם ואתכן בתופעה השולית הזו לולא מצאתי בה אנלוגיה טובה לפוזיציה ניהולית שאני מוצא בלא מעט שיחות שאני מקיים עם המנהלות והמנהלים שאני מלווה.
נסביר.
כשאני עולה למטוס אני לא חושב על החשש מהטיסה.
ובכל זאת, החשש הזה נמצא שם כל הזמן ומונע ממני למצות את חווית הטיסה (= להרדם בתנאים של צפיפות בלתי סבירה).
באותו אופן, כשאנחנו באים לעבודה בבוקר אנחנו עסוקים במליון דברים שעלינו לעשות/ להתמודד/ להספיק באותו יום.
ובכל זאת, לפעמים יש שם משהו שנמצא מתחת לרמת התודעה שלנו שמעיק בצורה כזו שמצד אחד היא לא יוצרת דרמה אבל מצד שני מקשה עלינו להיות רגועים.
ואתם יודעות מה?
להיות רגועים זה לא מספיק.
אנחנו צריכים גם להנות בעבודה.
מהניסיון שלי, בדרך כלל, הקושי הזה שנמצא מתחת לפני השטח קשור באופן כזה או אחר ל issues שיש לנו עם עמדת המנהיגות.
כאמור, אני לא מדבר על מקרים קיצוניים של בעיות תפקודיות.
אני מדבר על מנהלות ומנהלים שעושים עבודה טובה אבל משהו מונע מהם להתמסר לפוזיציה המנהיגותית באופן מלא.
בחלק גדול מהמקרים שיוצא לי להחשף אליהם, הקושי הזו קשור בצורה זו או אחרת להיות בעמדה של סמכות כלפי אחרים.
{
בסוגרים נזכיר את אנג'לס אריאן, חוקרת של תרבויות ילידיות, שעליה למדתי ועודני לומד מהדר קליר, השותפה שלי.
אריאן מזהה ארבעה ארכיטיפים, ארבעה אבות טיפוס קדמונים שספוגים באישיותנו עד היום.
אחד מהם הוא ה warrior – הלוחם או הלוחמת, מה שבתרבות המערבית נהוג לכנות מנהיג.ה.
אני לא אכנס למאפיינים של אותו ה warrior, רק אומר שכאשר ה warrior נמצא בצד המוצל שלו, כלומר, כשהוא או היא, לא לוקחים בעלות מלאה על התפקיד שלהםן כמנהיגים ומנהיגות, אזי הםן עשויים ועשויות לפתח דפוסים של:
- 1. מרדנות
- 2. סוגיות עם סמכות
- 3. חוסר נראות
סגור סוגריים.
}
יש כאלה שה issues שלהםן עם הסמכות יהיו סביב קושי לקבל סמכות של אחרים ונטיה להיות כל הזמן במאבק כדי להוכיח שהםן בעלי הכח (מאבקי הכח האלה יכולים לקבל גוון של fight או של flight, מלחמה או הימנעות). החוויה של להיות נתונים לכח של אדם אחד מעוררת בהםן תחושה של איבוד שליטה, הקטנה וחוסר משמעות ולכן, ואת זה חשוב להבין, מאבקי הכח שלהםן לא קשורים ל"אגו" מנופח, אלא לצורך שעבורםן הוא ממש קיומי.
המאבק שלהםן בסמכות הוא מאבק על תחושת החופש והעצמאות שלהםן.
מהכיוון השני, יש כאלה שהקושי שלהםן יהיה דווקא כשהםן אלו שנמצאים ונמצאות בעמדה של סמכות מול אחרים – הםן לא ירגישו בנוח עם הכח שיש להםן כלפי מי שכפופים וכפופות לסמכות שלהםן.
הכח שיש בידיהםן מפחיד אותםן.
כח נתפס אצלםן כמשהו שיכול להרוס, משהו מסוכן.
הםן מדמיינים משוואה שבה אם הםן בצד החזק אז בהכרח יש מישהו בצד החלש וככל שהפוזיציה שלהםן יותר חזקה, כך הצד השני יותר חלש.
כמובן שזו טעות ואין באמת משוואה כזו.
והרבה פעמים הםן גם יודעים ויודעות את זה.
אבל כמו בהרבה דברים בחיים, יש את מה שאנחנו יודעים ואת מה שאנחנו מרגישים.
והפער הזה הוא בדיוק הפער שפתחתי בו, זה שמקשה עלי להרדם בטיסה.
יש לא מעט למנהלים ומנהלות טובים שבדרך כלל זוכים להערכה מהסביבה שחשים שכשהםן בתפקיד משהו לא משוחרר, לא רגוע עד הסוף.
זה אולי נשמע כמו משהו שולי אבל זה לגמרי לא.
יש לזה השפעה על איכות החיים המקצועיים של אותםן מנהלים ומנהלות ולעיתים זה גורם להםן לתהות אם ניהול הוא באמת האופציה הנכונה עבורםן.
מה עושים?
צריך לנסות להבין את מקורות היחס לכח ולסמכות, על אילו חוויות מעצבות הם נשענים ומה המטען הרגשי שתחושת הכח והסמכות נושאת.
הרבה פעמים התפיסה שלנו על כח וסמכות התעצבה בשלבים מאוד מוקדמים של חיינו סביב סיטואציות שבהן חווינו כח וסמכות בצורה מסויימת.
יש כוכבים שאנחנו רואים בשמיים שאנחנו יודעים לומר שאינם קיימים עוד.
בגלל מרחקם הרב מכדור הארץ, האור שיצא מהם לפני שהם הפסיקו להתקיים, מגיע אלינו רק עכשיו.
אנחנו צופים בהם והם נראים לנו מוחשיים לגמרי עד שקשה לנו לתפוס שמה שאנחנו רואים לא קיים באמת.
מתעתע.
באותו אופן, חוויות מסיטואציות מוקדמות בחיינו, סיטואציות שכבר לא מתקיימות הרבה מאוד שנים, משפיעות על הדרך שבה אנחנו תופסים את המציאות בהיתנו בוגרים.
צריך ללמוד להיפרד לאט לאט מהתפיסות האלה.
להפנים שהכוכב כבר מזמן איננו.
