מבצע אמת ושקר
15-05-2023
אנחנו בסיומו של עוד מבצע בדרום.
עוד מבצע שהתנהל במסגרת החוזה הלא כתוב שבין האזרחים לממשלה, חוזה שבו תושבי הדרום מאיצים בממשלה להמשיך בלחימה עד להסרת האיום הבלתי נסבל שמלווה את חייהם כבר 20 שנה, ומהצד השני הממשלה ומערכת הביטחון שדוחות בנימוס את הבקשה ומזדרזות לסיים את המבצע במינימום מחירים.
עכשיו, דבר אחד אני יכול להעיד על עצמי. מבין גדול בביטחון – אני לא!
אין לי מושג מה אנחנו יכולים לעשות ומה אנחנו לא יכולים במסגרת המצב המורכב שנוצר בעזה.
מה שאני כן יכול להגיד על מה שקורה זה שאין לממשלות (משני הצדדים) את האומץ לומר לאזרחים את האמת.
לא לממשלה הזו ולא לקודמתה ולא לכל אלו שבאו לפניהן, לאף ממשלה לא היה פתרון או חזון של פתרון לצרה הזו שיושבת על הגבול הדרומי שלנו.
וכשאין פתרון ולא מוכנים להודות שאין פתרון – פונים לקלישאות.
כל דובר רשמי מתחיל את דבריו בשבח לחוסן ולעמידה של תושבי הדרום, ממשיך באיומים על אויבנו וכמובן, ומסיים, איך לא, בפרגון לכוחות הביטחון.
רק דבר אחד לא נאמר.
האמת.
האמת הפשוטה והאכזרית שכרגע אין לאף אחד ממקבלי ההחלטות פתרון שישנה את המצב ובזמן הנראה לעין נמשיך לחיות בין מבצע למבצע.
זה לא נעים.
זה אפילו מזעזע.
ואף אחד לא יודה בזה.
עכשיו, אני לא כזה חכם שרואה משהו שאחרים לא רואים.
הפער הזה בין מה שנאמר למה שידוע לכל הוא... ובכן... ידוע לכל.
הפער הזה קיים בהרבה היבטים של חיינו.
גם, כמובן, בחיים הארגוניים.
במידה רבה, הפער הזה הוא בין מה שאנחנו רוצים להיות לבין מה שאנחנו מתפשרים עליו בגלל הרבה מאוד סיבות - טובות יותר או פחות.
זה פער שקשה לחיות איתו, קשה לראות אותו כל פעם שמביטים בראי – אז אנחנו מדחיקים ומספרים לעצמנו סיפור שיעזור לנו לחיות בשלום עם הפער הזה.
הדוגמא הקלסית שאני מביא לפה לפעמים היא הפער בין מה שההנהלה אומרת לארגון על חשיבות האיכות של התוצרים והתהליכים לבין ההחלטות שהיא מקבלת בפועל בזמן שהאיכות עומדת אל מול שיקולים של delivery.
או (גם זה קלסי) הפער שקיים בהרבה ארגונים בין הרצון לעשות סדר בין החשוב לדחוף, כשכל פעם מחדש ההנהלה מסבירה שאסור לוותר על החשוב ופעם אחר פעם ברגע האמת מתעדפת את הדחוף.
{
בסוגריים נגיד שאני שם פה על המוקד את ההנהלות מכיוון שעובדתית חלק גדול מהפערים הארגוניים קשורים בצורה זו או אחרת לדרך שבה הן מתפקדות.
אבל זה אף פעם לא רק ההנהלה.
היחסים בין הנהלה לארגונים הם דיאלקטים ומורכבים, ההנהלה משפיעה על הארגון אבל באותו הזמן גם מושפעת ממנו.
ככה שקצת קשה וגם לא הוגן, לשים הכל על כתפי ההנהלה, ומצד שני, בשביל זה מי שנמצא.ת בהנהלה – נמצא.ת שם, לא?
סגור סוגריים.
}
לדעתי, מצב כזה בו ההנהלה לא מוכנה להזדהות עם נורמה שמאפיינת אותה יותר מכל (!!) היא אחד הגורמים המרכזיים לשחיקה של עובדים ועובדות ופגיעה במחוברות שלהםן לארגון.
כשאני אומר פגיעה במחוברות אני עדין, לעיתים זה מגיע לתחושות של ניכור.
בתהליכים שאני עושה עם ארגונים אני נעשה מודע לפערים בין מה שאומרים ומה שבאמת עושים.
מה שמעניין הוא שלא תמיד הסיפור הזה עולה מיד.
הרבה פעמים נוצר מין קשר שתיקה לגביו – זה כאילו מין סוד כזה. משהו שלא מדברים עליו וגם כשאני מדבר עם העובדות והעובדים, אני שומע את המסר של ההנהלה.
בעיני זו עוד אינדיקציה לכמה קשה לשאת את הפער בין הנורמות שהיינו רוצים להתנהל עם פיהן ובין ההתנהלות שלנו בפועל.
כמובן שבמוקדם או מאוחר זה יצוץ – כמו כל דבר שמדחיקים, בשלב מסויים הוא משפריץ החוצה בדרכים שונות ומשונות.
אם נראה לכםן שזה ממש לא הסיפור של הארגון שלכםן – זאת בהחלט יכולה להיות המציאות, מצד שני, זו אולי ההדחקה שמדברת מגרונכםן.
איך תדעו?
כמו כל דבר שלא יודעים – שואלים.
תשאלו את העובדים והעובדות שלכםן,
תבררו איתם אילו נורמות מאפיינות באמת את הארגון ואז תרימו את הראש ותראו מה כתוב על הקיר תחת הכותרת ערכי הארגון.
עד כמה זה דומה?
