ריפוי
30-10-2023
עבר הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שבה כתבתי כאן.
המשבר החברתי סביב הרפורמה המשפטית, שנראה פתאום רחוק כל כך, סחט ממני אנרגיות עד שהרבה פעמים לא הצלחתי להביא את עצמי לשבת ולכתוב.
ואז הגיע אוגוסט ואז החגים ואני זוכר שחשבתי לעצמי שכשיגיע אחרי החגים, מעיינות האנרגיה יתמלאו ונוכל לחזור לשגרת כתיבה...
אבל השנה אחרי החגים לא הגיע.
וכנראה גם לא יגיע בקרוב...
ודווקא מאז תחילת המלחמה אני מרגיש שבוער לי לכתוב.
אבל חיכיתי.
התפוצה של המייל הזה רחבה יחסית ולאור מימדי האסון, קשה לי לדעת באיזה מצב הוא פוגש כל אחד ואחת מכםן.
אז אני מבקש סליחה מראש אם עבור מישהו או מישהי – זה לא מתאים.
המלחמה תפסה אותנו כשהיינו בהרכב משפחתי מלא – הסטודנטים, החיילים וגם בני הזוג שלהם הגיעו לחג – ארוע יחסית נדיר.
כמה שעות אל תוך האירוע הבית החל להתרוקן – הטלפונים שלפו אותם בזה אחר זו אל היחידות שלהם ואל התפקיד שלהם בחירום.
לא יודע למה, אבל בימים הראשונים הייתי עסוק מאוד בזה שהתפקיד עבר לדור שלהם – לדור של הילדים שלי.
הם אלה שיוצאים למלחמה, הם אלה שקוברים חברים וחברות – הם אלה שעל הכתפיים שלהם מונחת האחריות לשמור עלינו.
ההסטוריה לא מדלגת על אף דור – כל דור והמלחמות שלו.
המחשבה הזו עוררה בי כמובן חרדה ובילבול אבל גם גאווה.
נדמה לי שכולנו נעים בשבועות האלה בתוך מנעד רחב של רגשות שמטפסים לקצה שלהם.
פחד, כעס, שנאה, חמלה, אכזבה, גאווה, תסכול...
אחד ממנגנוני ההגנה שפיתחה הנפש האנושית להתמודדות עם מצבים מורכבים כאלה הוא הפיצול – split.
באמצעות הפיצול, אנחנו יכולים לחלק בתודעה שלנו את המציאות לשני צדדים. חיובי ושלילי.
הפיצול מאפשר לנו למקם את כל מה שקשה לנו לשאת בצד השלילי וכך למסגר אותו בתוך הקשר של טוב ורע, ראוי ומגונה, יפה ומכוער.
ככל שהמציאות סביבנו הופכת ליותר מורכבת וליותר רבת פנים ורבדים, כך גובר הקושי להכיל אותה בשלמותה.
מצבים מורכבים יותר מזמינים אותנו להגביר את השימוש במנגנון הפיצול.
דוגמא קונקרטית לפיצול מתוך אירועי הימים האלה.
הממשלה הציבה שתי מטרות: להילחם ולהשמיד את החמאס וגם לשחרר את החטופים.
השאלה המתבקשת כמובן היא האם זה אפשרי או ליתר דיוק איך מכריעים כאשר המציאות מייצרת סתירה בין שתי המטרות האלו.
זו שאלה ערכית אבל באותו זמן זו גם שאלה אופרטיבית.
שוב, המצב המורכב מעורר את מנגנון הפיצול שדורש מאיתנו להכריע, לבחור צד – בימים האחרונים הפיצול הזה קיבל ביטוי בקונפליקט האם לנסות להגיע לעסקה לשחרור החטופים או להיכנס קרקעית לעזה.
אני כלל לא בטוח שזו אכן היתה דילמה אמתית – אבל כמו שאמרנו, מנגנוני ההגנה שלנו עובדים בטורים גבוהים.
אני בטח לא יודע מה נכון לעשות ואין לי טיפת קנאה במקבלי ההחלטות שנדרשים לבחור בין אפשרויות שכולן רעות.
מה שאני כן רוצה לומר שבעיתות של שבר כזה אנחנו זקוקים לחיבור ואינטגרציה ולא לפיצול ואת זה ניתן לעשות בעזרת מנהיגות שאומרת את האמת הכואבת באותנטיות ואמפתיה.
מנהיגות שתאמר בכנות שהמצב קשה, שבסופו של תהליך אנחנו ננצח אבל לא בטוח שנוכל להשיג במאה אחוז את כל המטרות ושעוד נכונו לנו הכרעות קשות.
בשבועות האחרונים יצא לי לשוחח עם לא מעט מנכלים ומנכליות.
הם סיפרו על הקושי לשמר שגרה ותפקוד ברמה כזו או אחרת בארגונים שלהםן.
אחד הדברים שראיתי בשיחות איתם היה שהם מתחלקים בין אלה שחזיקים את הסיפור העסקי ומוטרדים מהיכולת לייצר רציפות תפקודית של הארגון לבין אלה שעסוקים במצב של העובדים והעובדות ועסוקים בלהפוך את הארגון למערכת תמיכה עבורםן.
כמו שאמרנו – פיצול.
כאילו שצריך לבחור צד.
גם בימים של שגרה, לא ניתן להפריד בין הארגון לבין מה שקורה בסביבה שלו, על אחת כמה וכמה במציאות מחרידה כמו זו של ישראל מאז ה 7.10.
אנחנו חברה בטראומה.
מי שנמצאים ונמצאות בעמדות של מנהיגות נקרעים בין הצורך לשמר את הרציפות התפקודית של הארגונים שלהםן – בין היתר כדי שיהיה ארגון לחזור אליו אחרי המלחמה – ובין הצורך להכיל את המצב של העובדים והעובדות שמתקשים לפעמים לגייס אנרגיות כדי להיות פרודקטיביים.
המצב המורכב הזה מייצר תופעות שהן ביטוי של מנגנון הפיצול.
למשל, פיצול בין מי שדורש לחזור לשגרה כמה שיותר מהר ובין מי שמבקש להיות רגישים יותר למצב הנפשי של העובדים,
למשל, ארגונים שמשקיעים הרבה מאוד משאבים בהתנדבויות ותרומות אבל לא מסוגלים להכיל את זה שיש עובדים שפשוט לא מצליחים להתמודד עם המצב ולא מצליחים לגלות לזה טיפת חמלה.
העניין מתחיל בזה שגם המנהיגים והמנהיגות של הארגונים, נמצאים בתוך אותה טראומה לאומית.
המבנה הנפשי שלהםן והאופן בו הםן מתמודדים באופן אישי עם המצב, מכתיב במידה רבה את הדינמיקה הארגונית.
היכולת של המנהיגות לאחות את הפיצול ולהכיל את המורכבות הרגשית שהסיטואציה כפתה עלינו, היא לדעתי השלב הראשון בדרך להחלמה.
כן, החלמה.
כולנו זקוקים לריפוי. כפרטים וכחברה.
זה יהיה תהליך ארוך.
בתוך התהליך הזה צריך לזכור שגם הארגונים שלנו זקוקים למנהיגות מרפאת.
מנהיגות שתסתכל בעיניים ותאמר את האמת – הקשה והמורכבת – מתוך חמלה ואמפתיה.
מנהיגות ארגונית שלא מתפצלת לשוטר הטוב והשוטר הרע אלא כזו שיודעת לדרוש ולחבק בו זמנית.
מנהיגות שמצליחה להיות פחות בפיצול ויותר באינטגרציה...
נסיים במילים של עדית פאנק שהלחין חנן יובל ושמתנגנות לי בראש בימים האלה - "הימים שעוד נכונו לנו"
הַיָּמִים שֶׁעוֹד נָכוֹנוּ לָנוּ
שֶׁיִּהְיוּ נְכוֹנִים, שֶׁיִּהְיוּ רְכוּנִים
שֶׁיִּהְיוּ מֵעָלֵינוּ כְּמוֹ כַּפּוֹת תְּמָרִים.
וַאֲנַחְנוּ שְׁנֵי הַמִּינִים, נְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם,
וּבֵין כַּפּוֹת יָדֵינוּ
יִדְרְיכוּ קַשְׁתָּם כּוֹכָבִים רְחוֹקִים
לְהַבִּיט בָּנוּ מִתּוֹךְ הַלֵּילוֹת,
וְלֹא נֵבוֹשׁ לִהְיוֹת מוּאָרִים
בַּיָּמִים.
וְהָאֲפֵלָה תָבִיא תְּבוּנָה אֶל
לֵילֹותֵינוּ,
וְעַיִן תִּהְיֶה בָּנוּ
זָבַת דְּמָעוֹת רַכּוֹת
שֶׁל דְּבַשׁ-בְּחָלָב,
וְשִּׁבְעָה מִינִים, פִּי שִׁבְעָה מוֹנִים
בְּבַגְרוּתוֹ יַבְשִׁיל לִבֵּנוּ.