פרק 10: מה לעזאזל הבעיה שאנחנו מנסים לפתור
01-09-2019
שלום חברים,
בטח שמתם לב שמאז שהתחלתי לעסוק כאן במחוברות ארגונית, אני מדבר בעיקר על הדיאלוג שבין מנהלים ועובדים.
ולא שאין אלמנטים אחרים שמשפיעים על מחוברות. כמובן שיש ואולי עוד נגיע אליהם.
אבל בחרתי להתחיל בדיאלוג מכיוון שהשפה המדוברת בארגון משקפת במידה רבה את טיב היחסים המתקיימים בו.
ובכיוון ההפוך שינוי של השפה הארגונית הוא מרכיב חשוב בעיצוב מחדש של מערכות היחסים.
היום אני רוצה לעסוק בנושא נוסף שקשור לאותו עניין.
שיח תוצאתי מול שיח משימתי.
שיח משימתי הוא דיאלוג שבו העיקר הוא הדרך ולא התוצאה. מנהל שנוקט שיח משימתי יסביר לעובד שלו מה המשימה אבל יעסוק בעיקר בלהדריך ולבקר את העובד על האופן למימושה.
שיח תוצאתי סובב סביב שאלה אחת ויחידה, והיא: מה לעזאזל הבעיה שאנחנו רוצים לפתור. מנהל שמשתמש בשיח תוצאתי ישקיע את הדיאלוג עם העובד בלוודא שהתוצאה הסופית ברורה ויתן לעובד את החופש למצוא את דרכו אליה.
כמו תמיד נשתמש בדוגמא.
במסגרת עבודת יעוץ לחברת הייטק יצא לי להשתתף בישיבת planning.
כל עובד בתורו קם והסביר מה המשימות שלו לתקופה הקרובה.
בשלב מסוים ביקשתי את רשות הדיבור.
שאלתי את העובדים בצוות האם לא חסרה שום משימה כדי שהפרויקט יסתיים בהצלחה והאם יש משימות שהפרויקט יסתיים בהצלחה גם בלעדיהן.
מיד התחיל דיון בחדר שהוביל למסקנה שדרישות הפרויקט לא מספיק ברורות.
מה למעשה קרה שם?
מה שקרה זה שהדיאלוג בין מנהל הפרויקט ומנהל המוצר לבין חברי הצוות של הפרויקט היה מוטה משימה. הם הסבירו באופן כללי מה הפרויקט אמור לעשות ודילגו מיד למה שהם הכי אוהבים לעשות – להעלות בעיות טכנולוגיות ולפתור אותן.
שיח תוצאתי לא עוסק ב'איך' – הוא משאיר לעובד/ים להחליט על הדרך לתוצאה. ההנחה הטמונה בתפיסה הזו היא שכשאנשים מבינים היטב מה הבעיה שהם נדרשים לפתור - חזקה עליהם שידעו לתת את הפתרון המתאים.
שיח תוצאתי מעודד יצירתיות מכיוון שהוא לא סוגר את מרחב האפשרויות לתחום המצומצם שהמנהל כבר חשב עליו, אלא מאפשר מנעד רחב של פתרונות אפשריים.
מניסיוני, כאשר הצוות מבין מה באמת הבעיה הכואבת, הוא יהיה מסוגל לתת פתרונות זולים יותר ומהירים יותר.
ולסיום, שיח תוצאתי מעודד מחוברות כי העובדים מרגישים שסומכים עליהם, שנותנים להם ספייס להחליט בעצמם ומכבדים את הכישורים המקצועיים שלהם לעשות את העבודה מבלי שיכתיבו להם איך לעשות אותה.
