יש דרכים שלא כדאי לקצר

22-12-2019

כשמדובר ביחסים בין בני אדם – אין קיצורי דרך.

בשבוע שעבר עסקתי בדינמיקה שמתחוללת כשמתחיל דיון על תהליכי עבודה והגדרות תפקידים בארגון.

הדיונים האלה קשורים ישירות לדבר שהופך את הארגון למה שהוא – האינטראקציות הבין אישיות שמתקיימות בו.

הרבה פעמים, בגלל הקושי לעסוק באזורים האלו יש נטיה לדחות אותם עד שהקושי הכרוך בשב ואל תעשה הופך להיות בלתי נסבל.

סיפור.

מנהל בכיר (סמנכל) בארגון שליוויתי בעבר קיים (עוד) דיון בהנהלה שלו על תופעה שהוא לא אהב אצלם בארגון.

הדיון התחיל במשפט " אני לא מוכן ש.... יקרה שוב, זה לא מקובל, מבחינתי ש... , העיקר שלא נצטרך ל..."

הפתיח הזה מניח בפתח הדיון את ההנחות הבאות:

1. שיש פתרון

2. שהוא נמצא בחדר

3. ואפשר להגיע אליו בזמן קצר (אם אפשר במהלך הפגישה עצמה)

עכשיו, כשמדובר בבעיה פשוטה – זה בסדר.

אבל כשמדובר באתגרים הקשורים להתנהגויות אנושיות מורכבות – זו הנחה בעייתית.

מאוד בעייתית. כי:

1. לא בטוח שיש פתרון

2. לא בטוח שפתרון אפשרי ללא מעורבות משמעותית של אנשים נוספים מחוץ לחדר

3. ויכול להיות שצריך זמן לתת למערכת להתארגן בצורה חדשה

אז מה עושים?

טכניקה שאני מרבה להשתמש בה עם מנהלים והנהלות היא להתחיל בחיפוש של שאלה.

כן. שאלה.

אני מבקש מהם להגדיר את השאלה המרכזית שהם צריכים לשאול את עצמם.

זה אולי נשמע פשוט אבל תאמינו לי שזה תהליך לא פשוט כלל.

הוא לוקח זמן ודורש חקירה אותנטית ואמיצה כדי להבין מה הוא הדבר שהם לא יודעים והם צריכים לדעת.

כשמבינים מהי השאלה המרכזית שהם צריכים לשאול את עצמם, כשהם נמצאים במקום של אי ידיעה – רק אז מתחיל תהליך הגילוי.

אי הידיעה מאפשר נקודות מבט חדשות ושונות על המציאות.

כשהאתגר קשור להתנהגויות אנושיות והוא מורכב ומסובך, אל תנסו לפתור אותו – הקשר רק ילך ויתהדק.

אתגרים מורכבים דורשים תהליכים עמוקים.

מה לעשות – כשמדובר ביחסים בין בני אדם – אין קיצורי דרך.